הנמר הפנימי: כעס ופחד

לאחרונה חשבתי הרבה על שלי כעס-לא את כעס יש לי עכשיו, כי לא הרגשתי אמיתי כעס בעוד זמן מה, אבל ה כעס פעם הרגשתי. עלה בדעתי שהבעיה שלי מעולם לא הייתה כעס. לא שלא הבעתי את זה ככה כעס, אבל בעיקר כעסתי על שפחדתי. פחד תמיד היה הבעיה הגדולה שלי. הבנתי את זה כשהתחלתי להיזכר יותר בילדותי (כאן לאחרונה דברים פשוט חזרו אליי, דברים ששכחתי מזמן). הבנתי שפחדתי כל חיי, ואני כל כך כועס על זה. פשוט לא רציתי לפחד יותר. עכשיו אפילו הפחד שלי לשבור את שלי בודהיסטווה נדרים אם מישהו פגע בי זה בגלל שלי כעס, וזה כעס מבוסס על פחד. אני כל הזמן מפחד. כל חיי פחדתי! אז כשאמרתי את זה אני דואג שמישהו ירביץ לי ואני יגיב בכך שאכה אותו בחזרה כעס- זו לא בדיוק הייתה הבעיה. אני עדיין חוששת שאכה אותם בחזרה, אבל עכשיו אני מבין שהדאגה האמיתית היא שהם יגרמו לי לפחד ואז אפגע בהם.

הרשו לי לתת לכם דוגמה חיה לכך. אם זה לא היה מפחד, לא הייתי בכלא עכשיו. הבחור שמת במקרה שלי איים עלי, איים על חיי. כך לפחות הרגשתי בזמנו. כשאני יודע עכשיו מה אני עושה בנוגע לפחד שלי, אני תוהה אם הגזמתי את הסכנה. בלי קשר, הפחד הוא מה שהניע אותי. לפחות זה מה שהניע אותי. ואז כעסתי על שפחדתי. בסוף פגעתי בו בגלל שפחדתי, בגלל הפחד שלי.

אז עכשיו אני צריך לצחוק קצת. אני מבין שמה שאני באמת אומר זה שאני מפחד מהפחד שלי! האבסורד שבזה! אבסורד או לא, זה עדיין מה שאני מרגיש. אני מודאג שאם שלי
נמר מתנפל, אני אגיב מתוך פחד ועשייה שמעולם לא יצאה טוב בעבר.

נשאלת השאלה: מאיפה הפחד? זה דבר מסובך. אני לא יודע איך להסביר את זה בפשטות, אבל אני אנסה. פעם, כשהייתי ילד, הפחד היה להיפגע.

אחר כך עברתי שלב בחיים שבו אהבתי כאב. זו הייתה הדרך שלי להעצים את עצמי, להשתלט על הדבר שפחדתי ממנו. אחר כך הפכתי לאדם אלים, כי הרגשתי חסרת פחד, מועצמת וגבוהה בסמים כמובן.

ואז, אחרי שהגעתי לכלא, פיתחתי פחד חדש. הפחד הכי גדול שלי הוא לא מכאב, או אפילו מוות. הפחד הכי גדול שלי הוא להידחף למנטליות ההילחם או ברח ההיא שהפסיכולוגיה המערבית מדברת עליה. למה? כי פגעתי ביותר מדי אנשים במצב הנפשי הזה. כמעט הרגתי את אחי פעם אחת בגלל זה. עצם ההידחקות לפחד החיות הזה תמיד דחפה אותי מעבר לנקודת ההיגיון ואל אלימות. עכשיו אני מפחד מזה יותר מכל דבר אחר. אפילו עכשיו, כשאני חושבת על הנמר, אני לא ממש מפחדת שהוא יפגע בי, למרות שהוא כנראה יכול. אני חוששת שהוא יפגע בי עד כדי כך שאני מפסיקה לחשוב בהיגיון.

אני מניח שזה עדיין לא עונה מאיפה זה בא. בשורה התחתונה, פגעתי מספיק באנשים שאני יודע שאני מסוגל לעשות זאת. אני גם יודע מהי נקודת הטריגר שלי לזה. אז הפחד שלי נובע מכך שפגעתי באחרים ומעולם לא רציתי לעשות זאת שוב. הפחד מילדותי ובשנות העשרה הוא פחד אחר. אני יודע מאיפה זה בא, אבל זה ייקח מכתב ארוך רק כדי להסביר את זה.

בגלל שאני מפחדת שאקפא אם הנמר שלי יתקוף ולא יוכל להגיב בחמלה, תרגלתי איתו טונגלן (לקחת ונתינה) כנושא שלי. כך אני מקווה להתנות את דעתי שאם זה יקרה אי פעם, כבר יהיו לי זרעים של תגובה מעוררת חמלה. לפחות, זה מה שאני מתפלל.

לאחרונה אני מאזין לקלטת של תרגול "צ'וד". בזמן שאני עושה את זה, אני חושב לפעמים על פחד ואיך זה ימנע ממני יום אחד לתרגל באמת דברים כמו צ'וד בכנות ואיך זה ימנע ממני לחיות בצורה אותנטית כאדם בודהיסטווה. גם עכשיו, הפחד שלי מעכב את היכולת שלי לפעול בחמלה וזה מפריע לי.

מקרה לגופו. לפני שבוע לא נאלצו סלי לשלם קצת כסף לבחור אחר כמעין דמי הגנה. עכשיו, בתור א בודהיסטווה באימונים, הייתי צריך להציע יותר הגנה ממה שעשיתי, למרות שעשיתי כמה שיותר דיפלומטיה. הפחד עצר אותי מלעלות ולומר, "אתה לא תעשה את זה!" מה קורה אם זה אי פעם עניין של חיים ומוות? האם הפחד ימנע ממני לתת את חיי כדי להגן על אחרים? כמובן שזה יקרה אם לא אעבוד על זה.