כאבי גדילה

הוא גרם לה לבכות שוב. אני זוכר ששכבתי ער, בוהה בתקרה. הייתי כנראה בן 14 או 15. הם מתווכחים... הם מנסים להיות שקטים כדי שלא נשמע, אבל זה לא טוב. הלב שלי שחור כמו החושך בחדר השינה שלי. אני שונא אותו! הלוואי שהוא היה מת... שוב ושוב. מתישהו אני אהיה גדולה, והוא יצטער. אני נשבע שיום אחד אמא שלי לעולם לא תבכה שוב.

אני זוכרת שהייתי הרבה יותר קטנה, התחבאתי מתחת לשולחן המטבח. שניהם צעקו. הוא זרק דברים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כועס. לא האחרון.

אני זוכר את אחי החורג ואני רבנו. הוא היכה את אחי החורג בחגורה על שגרם לי לבכות. הוא היכה אותי על בכי. אני זוכר אותו עם זוג מספריים ותער, מעמיד פנים שהוא חותך חלקים מהשיער שלנו עד שאחד מאיתנו החליט לספר לו למה אנחנו רבים.

אני זוכר שרציתי שיהיה לי מישהו שילמד אותי לשחק בכדור. אני זוכר שהלכתי לצופי גורים ב"יום האב והבן" עם אמא. אני זוכרת אותו מכה את לברדור חיית המחמד שלנו בראש עם חפירה כי הוא הפריע לו. אני זוכר שהרגשתי שאני איכשהו תמיד מפריע.

אני זוכר שהייתי רעב ופחדתי לאכול כי ידעתי שאסתבך בגלל זה. אני זוכר שגרתי בצריף ללא אינסטלציה או חום כי הוא יצא להוציא את כל הכסף שלו על החברה שלו, הרובים שלו והמכונית שלו.

אני זוכרת אותו תופס אותי בשיער ומשך אותי מהכיסא. אני זוכרת אותו זרק אותי לרצפה, ואני זוכרת את הנעל התנפצה לי במפשעה כששכבתי על הרצפה בכדור.

אני זוכר הרבה על אבי החורג. במשך כל השנים האלה בזתי לו. רק לשמוע את שמו גרם ללסת שלי להתכווץ והוורידים צצו על המצח שלי. חלומו של אותו נער מתבגר מעולם לא נעלם. עדיין איחלתי לו מוות וכל האומללות שיכולה למצוא אותו מעכשיו לעכשיו. אני זוכרת את אחת הפעמים האחרונות שראיתי אותו: הוא הסיע את אמא שלי לאסוף אותי מתחנת המשטרה אחרי שנעצרתי על שוד חנות נוחות. היה לו מבט על פניו שנראה כאילו אמר לי, "אמרתי לך."

זה היה 1984, ואני מניח שאני בדיוק איפה שהוא חשב שאהיה לפני כל השנים האלה. בכל יום ב-20 השנים הללו הייתה לי השנאה השחורה ביותר כלפיו. אפילו במהלך התרגול הבודהיסטי שלי כשעסקתי בנושאים רגישים אחרים, לא שקלתי לרגע לשחרר את כעס לקראתו. מעולם לא הייתה לי טיפת אמפתיה כלפיו, אף פעם לא מחשבה על סליחה.

לא עד לפני חודשיים. קיבלתי מכתב מאמא שלי שאומר שאמו של אבי החורג נפטרה. אמא שלי השתתפה בהלוויה למרות שהיא ואבי החורג נפרדים עכשיו. היא סיפרה לי איך הוא נראה ואמרה שהוא לא מחזיק מעמד כל כך טוב. מהתיאור שלה הייתה לי תמונה חיה שלו זקן, שבור ומוכה יגון. אבי החורג סוף סוף הפסיד.

לבסוף הוא ידע איך זה מרגיש להיות לבד; סוף סוף הכיר את חוסר האונים שלי. הגיע הזמן בשבילי להתענג על טעם של ניצחון. אבל זה לא הסתדר כך. הכאב שלו לא הביא לי גרם אחד של שמחה. במקום זאת, לראשונה מזה 37 שנותיי, ראיתי שיש לו רגשות. הוא אהב והתגעגע לאמא שלו, בדיוק כמו שאני אוהבת ומתגעגעת לשלי. חשבתי איך זה חייב להיות. חשבתי כמה הרוס אני אהיה אם אצטרך ללכת בנעליים האלה.

בהתחלה זה כל מה שיכולתי לעשות. כל מה שהיה לי זה קצת אמפתיה. לאט לאט התחלתי להבין שהסבל שלו לא התחיל רק עם מות אמו. האומללות שלו הייתה איתו כל הזמן. שֶׁלוֹ כעס והגועל נפש שלו היו תוצרי לוואי של אומללותו. הוא רץ דרך סמסרה, ניסה לעשות את כל הדרך שלו, בדיוק כמוני. האיש שהפכתי לא היה שונה ממנו בהרבה. השנאה שלי אליו הותירה אותי מרה על החיים בכלל, ובגלל זה פגעתי באלה שאהבתי ובאלה שאהבו אותי. האמפתיה קיבלה אור חדש. הרגשתי רחמים, קצת סליחה, ואולי קצת חמלה.

הכל היה כל כך לא צפוי עבורי, שהייתי צריך לחזור ולחטב הרבה זבל ישן שבאמת הייתי מעדיף להשאיר בחושך. תוך כדי כך הבנתי שאני זוכר הרבה ממנו אבל התעכבתי רק על הזיכרונות שהפכו אותי לקורבן. אני לא אומר שהוא היה מר נחמד גאי או שאני מביע הסכמה לאופן שבו הוא התייחס אליי ולאמא שלי. אני רק אומר שכשאני חושב על זה, היו מקרים שהוא היה ממש בסדר.

אני זוכר שהייתי במצעד המאתיים לבוש כמו חייל. הוא נתן לי רובה אמיתי לצעוד איתו. (זה לא יורה, אבל אז מה - זה היה שלי.) אני זוכר את מכונית הדרבי מעץ האורן שהוא עזר לי לבנות. (הוא עשה את רוב העבודה. הייתי די לא כשיר בלהיות אומן. עדיין כזה.) בנאדם, המכונית הזו תעבור. אני זוכר שהלכנו לחוף עם גלאי המתכות וחפרנו אוצר קבור בחול. אני זוכר שעשינו את הסרטים הביתיים הישנים האלה מגלגלים על המצלמה שלו. אני זוכר את היום שבו הלכנו ואספנו את גור הלברדור הזה ואיך הגור הזה הפך למקלט שלי בזמנים קשים. אני זוכר את האופניים האלה שהוא הכין לי מחלקי חילוף ישנים. זה היה האופניים הכי מגניבים בשכונה (עד שהרסתי אותם). אני זוכר איך נהגתי לגנוב לו את הסיגריות ולנסות לעשן (כדי שאוכל להיות מגניב כמוהו). אני זוכרת שלפעמים היה נותן לי לנווט את המכונית כשנסענו בכביש. אני זוכר איך הוא תמיד הריח טוב, תערובת של קלן מושקי ומרלברוס.

אני זוכר הרבה דברים. אני רק מתחיל להבין שלא כולם היו רעים. ביליתי כל כך הרבה שנים להיזכר בכאב שמעולם לא חשבתי לזכור את השמחה. הדרך הזו שאני נמצאת בה לא מפסיקה להפתיע אותי. בדיוק כשאני מרגישה שאני לא הולכת לשום מקום משהו קורה שגורם לי להבין כמה רחוק הגעתי.

הוא זקן עכשיו. אתמול שמעתי שיר ברדיו בשם "חי כאילו אני מת". זה העציב אותי כי הבנתי שסביר להניח שהוא ימות כמו שהוא חי. בפעם הראשונה אני מאחל לו בהצלחה, אני מציע לו מחילה, ומתפלל שהוא ימצא שלווה.