מקלפת את נוף הקביעות

• אנחנו לא חושבים שאירוע גדול או מוות יתרחש היום - הכל נראה צפוי
• לראות ממלכות אחרות כמציאותיות כמו זו
• מה הטעם להשאיר מורשת כשכל מי שאנחנו מכירים ימות כמונו?
• איך אנחנו חושבים שאנחנו פוגשים יצורים בפעם הראשונה, אבל הם היו האמהות שלנו

וג'רסאטווה 2005-2006: ארעיות (להורדה)

אז הבוקר יש לנו את המזל להיות מסוגלים לקחת את שמונה מצוות מהאיאנה. כל יום אנחנו מתעוררים, ואנחנו מגיעים לכאן באמצע הנסיגה. הכל נראה די צפוי, די בטוח; ששת הפגישות הן הפעם והפעם, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים בדיוק איך היום הולך לעבור.

גם כשאנחנו לא בנסיגה, יש לנו תחושה מאוד מוצקה של מי אנחנו ומה עומד לקרות, שאנחנו שולטים בכל זה ואנחנו יודעים מה קורה. זה רק הכשל הזה שיש לנו בראש, [אחד] של חיזוי ויציבות. גם אם הבלתי צפוי קרה אתמול, אנחנו עדיין מרגישים אותו הדבר היום: שהכל צפוי והכל בטוח ואנחנו בשליטה והכל ניתן לניהול, ואנחנו ואף אחד שאנחנו מכירים לא הולכים למות היום. אנחנו עדיין מרגישים ככה. אז אנחנו לומדים איטיים, לא?

אפילו החוויה שלנו, כשהיא תוקעת לנו את הראש, מתקשה להשתלט על הבורות. אז אנחנו רואים את הקבוע כקבוע - ואפילו שוכחים את הארעיות העדינה, את העובדה שהדברים משתנים מרגע לרגע. אבל אפילו ארעיות גסה, אנחנו אפילו לא מחשיבים ארעיות גסה שקורה היום, למרות שזה קורה כל הזמן!

אתה נמצא ב מדיטציה אולם ואתה מחוץ ל מדיטציה אולם, זה ארעיות, לא? ארעיות גסה: אתה כאן אז אתה לא כאן. משהו בתמותה שלנו אפילו לא מקלקל. למרות שראיתי את הארעיות הגסה של הימצאות באולם ומחוץ לאולם, או את הארעיות הגסה של השמש זורחת והשמש שוקעת, או שהטמפרטורה מנסה לעלות ואז היא יורדת... למרות כל המגע הזה עם ארעיות גסה, עדיין אנחנו אף פעם לא חושבים, "הו, היום משהו הולך לקרות, או שהיום אני עלול למות או, לצורך העניין, בכל יום, מתישהו אני הולך למות." אנחנו אפילו לא חושבים על זה! זה פשוט כל כך ברור שכבת הקביעות הזו מכסה את התודעה ומשכך אותנו לתחושת ביטחון מזויפת.

מדי פעם אנחנו מזדעזעים מזה, ואז אנחנו נכנסים מיד בחזרה פנימה. עם זאת, הפעמים האלו שאנחנו מטלטלים הם בעלי ערך רב אם נשתמש בזמנים האלה וננסה להגביר את המודעות שלנו כאשר הבלתי צפוי קורה.

לעתים קרובות כאשר הבלתי צפוי קורה אנו חושבים שזה מרגיש לעתים קרובות סוריאליסטי, אבל איך מרגיש "סוריאליסטי"? אמיתי מרגיש כמו מה שאנחנו מרגישים, אבל מה המשמעות של "אמיתי"? מה התפיסה האמיתית שלנו? זה נראה כאילו בתפיסה האמיתית שלנו יש את הקבלה שיש אני גדול כזה, שאני כאן וכל מה שאני רואה הוא אמיתי, ואני בשליטה והכל צפוי. זו איזו הזיה גדולה אמיתית! אז אני חושב שזה טוב לנצל את הזמנים האלה כדי להתחיל להטיל ספק בתפיסה שלנו לגבי איך דברים קיימים, מהי תפיסת המציאות שלנו. אפילו תחושות הקור והחום נראות אמיתיות מאוד, ויש "אני" באמצע הכל, ומה שאני מרגיש הוא בהחלט "אמיתי". אז זה זמן טוב לשאול איך דברים קיימים, ההנחה שלנו לגבי איך אנחנו חושבים שהחיים מתנהלים, ההנחה שלנו לגבי מה אנחנו חושבים שהיכולות שלנו בכל זה, וההנחה שלנו לגבי מה זה בכלל.

האם חשבת פעם שכשאתה מת, בתפיסתך שום דבר מזה לא יהיה כאן? מה שנראה לך כל כך אמיתי - למשל, אם נמות הלילה - כל מה שאתה חווה הולך להיעלם לחלוטין! זה לא שאתה הולך להיות במקום אחר להסתכל על כל אחד אחר מדיטציה אולם. כשאנחנו משאירים את האגרגטים האלה זה נגמר, נעלם! וכל מה שאנחנו מנסים לבנות כאן, כל מה שאנחנו מנסים להיות: כל הדרכים שבהן אנחנו מנסים לעשות את עצמנו וכל מה שאנחנו נוגעים בו בבטון, זה בדיוק כמו הערפל על המראה, זה הולך "פוף" ו זה נעלם.

אז אולי אנחנו מנסים להשאיר את המורשת שלנו: לכולנו יש איזשהו רעיון ש"אני רוצה להשאיר את חותמי על העולם. אני רוצה להשאיר מורשת כי אם אנשים אחרים יזכרו אותי אז איכשהו החיים שלי יהיו שווים". אני חושב שהרבה פעמים אנשים מביאים ילדים מסיבה זו, וחושבים, "לפחות עזבתי את המורשת שלי, יש מישהו שנראה כמוני (או אמור)".

לא משנה מה אנחנו מחשיבים את ה"סימן" שלנו על העולם, אז אנחנו חושבים שאנשים יזכרו אותנו אחר כך, וזה אומר איכשהו שהחיים שלנו היו שווים. אבל האנשים שאנחנו סומכים עליהם שיזכרו אותנו - גם הם הולכים למות! בטוח שבעוד שמונים שנה לכל היותר, כולנו נעלם. ואז כל האנשים שאנחנו חושבים שיזכרו אותנו, יתנו עוד 200 שנה, הם ייעלמו.

תחשוב על סבא וסבתא רבא שלך או סבא רבא שלך. אתה בכלל יודע את השמות שלהם? הנה היו היצורים האלה עם חיים שלמים, אתם יודעים, שנולדו, והיו ילדים ומבוגרים וחוו את כל החוויות האלה. אין לי אפילו שמץ של מושג. אני יודע את השם של אחד מסבא וסבתא רבא שלי וזהו. אני יודע את שמה רק כי נקראתי על שמה. אני אפילו לא יודע את שם המשפחה שלה, כשחושבים על זה. זה היה איזה שם פולני גדול וארוך, שהם שינו כשהם הגיעו לאמריקה. אני אפילו לא יודע מה זה היה!

אם נחשוב על זה, שכל האנשים שאנחנו מנסים לעשות עליהם רושם, או כל האנשים שאנחנו סומכים עליהם יזכרו אותנו, ישבחו אותנו והכל - גם הם ייעלמו. אז תשכחו מכל ספרי אלבום עם התמונות שלנו שאנשים יסתכלו בהם וילכו, "אה, הנה הוא היה; הנה היא הייתה, הם היו כאלה, בלה, בלה, בלה." כל הדברים האלה הולכים להיזרק! או שהם יראו איזו תמונה של הנסיגה ויאמרו, "אחד מהם היה סבא וסבתא רבא שלי, אבל אני לא יודע איזה מהם. אולי זה היה ההוא, אולי זה היה ההוא, מי יודע, הייתי קשור לאחד מהם". אז כל מה שהיה סוג של מורשת או מורשת: יצא מהחלון!

הם אפילו לא יזכרו את השם שלנו, ובינתיים, גם אם אנשים כאן יזכרו אותנו, אנחנו לא הולכים להיות כאן כדי ליהנות מזה! לפעמים יש את הרעיון הזה במוח שלנו, "ובכן, כשאני אמות אז הם סוף סוף יעריכו אותי כי אני לא אהיה שם. סוף סוף הם יעריכו אותי; סוף סוף הם יבינו כמה הם אהבו אותי. סוף סוף הם יבינו שהם אהבו אותי".

אתה יודע מה? אנחנו אפילו לא נהיה בסביבה כדי ליהנות מזה! ומי אמר שהם יבינו את זה סוף סוף? אבל אנחנו לא הולכים להיות בסביבה בכלל: אנחנו הולכים להתנסות בחוויה משלנו. ומי יודע מה זה הולך להיות, אבל לא משנה מה הניסיון שלנו באותו זמן, זה ייראה לנו אמיתי בדיוק כמו שהחוויה כאן נראית.

לפעמים אנשים שואלים "איפה ממלכות הגיהנום, איפה ממלכת הרפאים הרעבה, איפה ממלכות האל?" אנחנו לא יכולים לראות אותם, כאילו הידיעה היכן הם נמצאים תהפוך אותם לאמיתיים. או, "הממלכות האלה, האם הם אמיתיים או שהם בדיוק כמו לחלום? הם חייבים להיות בדיוק כמו חלום." אבל אתה יודע שכשאתה נולד בתוכם הם אמיתיים כמו שזה. זה בדיוק כמו שנולדנו לתוך זה, ואנחנו חושבים שזה אמיתי וכל שאר הלידות מחדש הן חלום; אבל כשאתה נולד שם, מה שאתה רואה סביבך ואת היצורים האחרים סביבך וכל זה, זה נראה מאוד אמיתי.

אם מישהו היה בא לדבר איתך על כדור הארץ היית הולך, "כוכב הלכת, איפה זה בכלל? אתה יודע, מעולם לא שמעתי על זה קודם, איך אני יודע שזה קיים? איפה זה?" ואז מישהו היה מוציא טלסקופ ואומר, "טוב, אני לא יודע אבל רואה את הכוכב הזה בחוץ? למעשה, הכוכב הזה לא קיים יותר כי לקח עשרים ושלושה מיליון שנות אור עד שהאור שלו הגיע והגיע אלינו. אז למעשה מה שאנחנו רואים אפילו לא קיים יותר, אבל שמעתי שכוכב הלכת כדור הארץ מסתובב איפשהו סביב הכוכב הזה שאפילו לא קיים יותר. אז אולי גם כדור הארץ לא קיים יותר כי לקח עשרים ושלוש שנות אור להגיע לכאן, אז גם אם הטלסקופ שלנו חזק מספיק כדי לקלוט אותו אולי הוא לא קיים עכשיו ברגע זה ממש".

אז למי שלא נולדנו, כל זה נראה כמו חלום גדול. וכל החברים והקרובים שלנו שנמצאים כאן נולדו במקום אחר, נולדו במחוזות הגיהנום, בממלכת האל. כל מי שאנחנו מכירים כאן זה כאילו [אנחנו מסתכלים עליהם וחושבים], "מי זה? למה שיהיה לי אכפת מהם? אני לא קשור אליהם. אה, בסדר, הם חלק מכל היצורים החיים, אני מניח שיש לי חמלה אליהם."

מישהו שאתה כל כך מעורב איתו יום אחד, חלק מהחיים שלך, כל כך אמיתי, ושהיה לך אכפת ממנו כל כך... למחרת אתה נולד במקום אחר, אז אין לך מושג מי הם. יכול להיות שהם חוזרים לכאן ומייבבים, וגם אם יש לך כוחות ראיית רוח אתה חושב, "מי האדם הזה שמייבב ככה?" אפילו לא הבנו שזה מישהו שפעם אהבנו מאוד!

אז זה כאשר אנו חושבים על כל היצורים החיים כעל אמא שלנו בזמן זה או אחר, באחד מחיינו. היצורים האלה היו האמהות שלנו ואז אנחנו נולדים במקום אחר והם נולדים במקום אחר. אנחנו לא זוכרים מי אנחנו; כשאנחנו פוגשים מישהו אנחנו חושבים שאנחנו פוגשים אותו בפעם הראשונה. אולי אתה רואה את אחד הצבאים עובר ואתה חושב, "מי הזר הזה?" או חכו עד שהקרציות יבואו, חכו כמה חודשים כשהשלג יימס והקרציות יגיעו! החבר'ה הקטנים האלה זוחלים במעלה הרגל שלך ואתה מרים אחד, "מה הבחור הזה עושה זוחל במעלה הרגל שלי?"

אולי זו הייתה אמא ​​שלנו. זו הייתה אמא ​​שלנו מחיים כאלה או אחרים, אבל אנחנו נראים וזה לא נראה כמו אמא. אנחנו מתייחסים לזה כאל קרציה ואכפת לנו מזה כאל קרציה ואנחנו לא מזהים, "אוי, זו אמא שלי, זו האחת שכל כך דאגה לי." אין הכרה בכלל!

זה דומה לאופן שבו אנחנו פשוט פוגשים זה את זה בחיים האלה; אנו פוגשים יצורים אחרים בחיים האלה. מי הם כל הזרים האלה? אני מניח שיש להם חיים. אנחנו אפילו לא יודעים את שמותיהם. אנחנו פשוט שוכחים מדברים, ובכל זאת יש כאן יצורים שמשחקים חלק חשוב מאוד בחיים האלה לרגעים קצרים ובחיים קודמים היו חברים יקרים מאוד, קרובי משפחה, אפילו ההורים שלנו.

חשבו על זה ועשו משהו בקשר לקרום הבורות שלנו שגורם לנו להרגיש כל כך אמיתיים וכל כך מוצקים. במיוחד, כפי שאנו לוקחים הוראות היום, באמת להיזכר בכל היצורים החיים האחרים האלה של האם שאנחנו אפילו לא זוכרים שהן האמהות שלנו. אנחנו אפילו לא חושבים שהם קיימים; הם עשויים להתקיים בכל מיני תחומים שנראים לנו מאוד לא אמיתיים בדיוק כמו שהתחום שלנו נראה להם לא אמיתי.

ולחשוב על כל היצורים הללו ולכלול אותם במוטיבציה שלנו כי הכרנו אותם בעבר והם היו אדיבים אלינו ואנחנו נפגוש אותם בעתיד והם יהיו אדיבים אלינו, וכך לכוון להארה מלאה לטובתם.