בעקבות הבודהה

במהלך נסיגה לאחרונה, ה שאיפה קם בי ללכת מבודהגאיה, שם ה בּוּדְהָא הגיע להארה, לסרנת, שם נתן את תורתו הראשונה. רציתי ללכת ברגל, בתור בּוּדְהָא עשה לאחר שהשיג את המטרה העליונה, כשהלך לפגוש את חמשת תלמידיו הראשונים, לסובב את גלגל הדהרמה ולחלוק איתם את הדרך.

חיפשתי מלווים שמעוניינים להצטרף אלי לטיול. תרוואדין הודי נזיר ותאילנדית נזיר שניהם התלהבו ללכת. תזמנו את ההליכה להגיע לסרנת רגע לפני שהמורה שלנו יגיע לשם לעלייה לרגל.

כמעט ולא לקחנו איתנו כלום, רק בגדים להחלפה, כילה וקערות נדבה של שני הנזירים. רצינו להשיג את האוכל שלנו על ידי מעבר בית לבית ואיסוף נדבות. לקחתי את השמונה הוראות, אז, כמו הנזירים, לא אכלתי אוכל מוצק אחרי הצהריים.

בכל בוקר קמנו מוקדם והתחלנו ללכת באוויר הקריר. בערך בשעה 10 בבוקר התחלנו לאסוף נדבות בכפר הקרוב. לפעמים בני הבית היו מזמינים אותנו לאכול את הארוחה שלנו בבתיהם. בפעמים אחרות היו שמים מעט אורז, עדשים או ירקות בקערות הנזירים, ואנחנו ממשיכים ללקט נדבה בבתים הבאים. לפעמים נתקלנו בכפרים עניים מאוד שלא היה להם הרבה מה להציע, וזו הייתה חוויה טובה להיות צנועים ולקבל בשמחה את כל מה שהוצע לנו. מעולם לא נשארנו רעבים.

אנשים היו מאוד נדיבים כלפינו. כל הזמן אמרתי לנזירים שקיבלנו את כל מה שעשינו כי הם יצרו כל כך הרבה יתרונות בעבר על ידי נתינה הנפקות. בערבים היינו מחפשים מקדש לישון בו, רובם היו מקדשים הינדיים, אז היה מעניין לראות את התגובות שלהם אלינו ואת אורח החיים במקדשיהם. האנשים המקומיים קיבלו אותנו בשמחה ותמיד דאגו לנו ככל שיכלו.

ביהאר, המחוז שטיילנו בו, יש אזור כפרי יפהפה, ירוק ומלא בנחלים ונהרות. תעלות עוברות דרך השדות הירוקים. זו הייתה חוויה ייחודית לטייל באזור הזה עם הנזירים, בדיוק כמו הנזירים בּוּדְהָא עשה לפני למעלה מ-2,500 שנה ולהיות תלוי כמעט לחלוטין בטוב לבם של אחרים. לקחנו סכום כסף קטן לצרכים מיוחדים, אבל כמעט ולא השתמשנו בו.

שלושתנו סבלנו מכאבים ועייפות כיוון שלא היינו רגילים ללכת מרחקים כאלה כל יום. עברנו 288 קילומטרים ב-11 ימים, באותו זמן שלקח את זה בּוּדְהָא לנסוע מבודהגאיה לסרנת. החלק האחרון של העלייה לרגל היה לאורך הכביש המהיר ורנאסי-קלקוטה, שם ההליכה הייתה קשה עם כל כך הרבה משאיות שעברו במהירות. זה היה רועש ומלא עשן וזיהום. קצת סבלנו מזה.

לבסוף, נכנסנו לוורנאסי (בנארס) וחצינו את העיר לכיוון סרנת. לאחר שהגענו, הרגשנו שלושתנו חולשים וקודחים. היה לנו שלשול בגלל האוכל שאכלנו בדרך, אבל מוחנו התמלא אושר, עונג וסיפוק כי עשינו את ההליכה הייחודית הזו בחיינו וחיזקנו את אמונתנו ב שלושה תכשיטים. לאורך כל המסע הרגשנו בטוחים לחלוטין ומוגנים על ידי כוחות הדהרמה. מעולם לא היה לנו פחד או ספק. זה היה מדהים איך כשאנחנו תומכים בדהרמה, אנחנו נתמכים בכל ההיבטים.