מאויב לאח

בשנים 1968 ו-1969 הייתי בווייטנאם צמוד לדיוויזיית הכוחות המיוחדים ה-5 כחבר בחטיבת החי"ר הקלה ה-199. משכנו פעולות בשדות האורז בדרום ובג'ונגלים. תפקידנו היה לחפש ולהשמיד את "האויב". הייתי טוב מאוד במה שעשיתי.

יום מסוים, כשצעדנו בדממה בשביל בג'ונגל כבד, הופיע לפתע מולנו חייל של צבא צפון וייטנאם והניף דגל לבן. כשהתקרבנו אליו, יכולנו לראות שהוא קצין בצבא ה-NVA וברור שהוא רצה לוותר על עצמו. קראנו לחיילים כאלה "צ'ו הוי" ולעתים קרובות הם ניגשו לצדנו וסייעו לנו למצוא את האויב ואת מחסני הנשק. למדנו גם הרבה על תנועות האויב דרך צ'ו הוי. אני זוכר שחשבתי אז כמה צעיר הוא היה להיות קולונל בצבא ה-NVA. אמרו לנו, במיוחד לי מאז שהייתי מפקד חוליה, לא לדבר איתו או לקיים איתו שום תקשורת. אחרי הכל, הוא היה "האויב".

יום אחד, אולי שבוע לאחר מכן, היינו במחנה בסיסי וישבתי על בונקר רק שמרתי עין. הסתכלתי החוצה באמצע המחנה ושם, יושב על בול עץ, לבדו, היה קצין ה-NVA הזה. התבוננתי בו רק יושב עם ידיו יחד בתפילה ועיניו עצומות. לאחר זמן מה, הוא שמט את ידיו והפיל את ראשו כלפי מטה. אני זוכר את כל זה כי בזמנו הרגשתי את העצב העצום הזה בשבילו. קשה להסביר, אבל ככל שצפיתי בו זמן רב יותר, כך התעצבנתי עליו עד שממש היו לי דמעות בעיניים.

לאחר מכן הפרתי את הכלל; ניגשתי אליו והנהנתי לברכה. נעניתי באנגלית הכי מושלמת שאפשר לדמיין מה שממש הפתיע אותי. הוא הזמין אותי לשבת לידו, וכך עשיתי, והתחלנו לדבר. למדתי שהוא פרופסור בקולג' מהאנוי, התחנך באנגליה, והוא מתגעגע לאשתו ולילדיו המקסימים בהאנוי. הוא הראה לי ספר שירה שכתב ובו צייר תמונות יפות של דרקונים ופרחי לוטוס. הוא קרא לי חלק מהשירה שלו, וזה היה באמת נפלא. הוא הוציא תמונות של אשתו וילדיו ואני עשיתי את אותו הדבר עם המשפחה שלי. ביליתי איתו אולי חצי שעה ולפני שידעתי זאת, כבר לא היינו אויבים, אלא היינו חברים. אחים בעצם. הוא היה בחור נהדר ושנינו חלקנו את אותה מציאות שאף אחד מאיתנו לא רצה להיות איפה שהיינו. הוא היה צריך להיות בבית עם משפחתו ללמד באוניברסיטה, ואני הייתי צריך לצאת מהמלחמה הזו.

אבל הלקח הנפלא עבורי היה שאם רק נשב ונפתח את הלב אחד בפני השני, אז אנחנו כבר לא זרים. אנחנו אחים. אני לא יודע מה קרה לו אחר כך. הוא נאסף במסוק ונלקח משם. התגעגעתי אליו מאוד. אני מתאר לעצמי שכשהצפון וייטנאמים פלשו לדרום לא הסתכלו עליו יותר מדי בחביבות. התפללתי שהוא יגיע הביתה בסדר. אבל לפחות, באותו רגע קצר אחד, חלקנו זמן נפלא ביחד ובגלל זה, הצלחנו להוציא את המלחמה מהמוח שלנו ולגלות חמלה. קל לאהוב כאשר אנו מנקים את המוחות והלבבות ומאפשרים לאהבה להיכנס.

ת'בטן צ'ודרון המכובד: כששאלתי את קווין אם אפשר להעלות את הסיפור שלו לרשת, הוא ענה, "כמובן. אולי זה יעזור איכשהו, באיזשהו אופן. זה יהיה נהדר. אני רק יודע, בליבי ומניסיוני שלי, שאם כולם היו רגועים, יושבים ומכירים אחד את השני, נוכל להפיג את כעס וחוסר אמון בעולם. היינו למדים, כמוני, שאנחנו כל כך מחוברים וחלקים אחד מהשני. אולי זה יקרה מתישהו".