תפוח אדמה חם

יש לי זיכרונות טובים כילד ששיחקתי במשחק Hot Potato. עבור חסרי התחלה, הכללים פשוטים למדי. קבוצת ילדים עומדת מסביב למעגל זורקת חפץ (בדרך כלל שקית שעועית, לא תפוח אדמה חם ממש!) מאדם אחד למשנהו בזמן שמתנגנת מוזיקה. המטרה היא לא להיתפס אוחז בתפוח האדמה הלוהט כשהמוזיקה נפסקת. אם אתה כבר יצאת מהמשחק. המנצח הוא האדם האחרון שנשאר.

למדתי שיעור חשוב מאוד בדהרמה. אל תיתפסו נצמדים לתפוח האדמה החם או שתישרפו. (תמונה על ידי בדרך)

אני זוכר את השמחה הילדותית שלי בכל פעם ששיחקתי את המשחק. לא ידעתי באותו זמן שאני לומד שיעור דהרמה חשוב מאוד. אל תיתפס נאחז לתפוח האדמה החם או שתישרף. כשגדלתי לבגרות הפסקתי סוף סוף לשחק את המשחק. ולצערי גם שכחתי את הלקח שהוא ניסה ללמד אותי. אני התחלתי נאחז לכל מיני דברים. ראשית היה נאחז לנכסים שלי. ואז היה נאחז לקריירה ולמוניטין שלי. נצמדתי למשפחה וחברים. נאחזתי ברעיונות ובאמונות שלי. אבל יותר מכל נאחזתי בזהות ובתחושת העצמי שלי.

וככל שאחיזת המוות הפכה הדוקה יותר, כך סבלתי יותר. תפוח האדמה הלוהט האדום של הקבצים המצורפים שרף את בשרי אבל לא יכולתי לתת לו לרדת. עברתי שטיפת מוח לחלוטין על ידי החברה שלנו להאמין שכל הדברים האלה נחוצים לאושר שלי. לא ידעתי שהם חולפים, משתנים כל הזמן וחסרים כל תכונות משמעותיות שיכולות להביא לי אושר אמיתי ומתמשך.

למרבה המזל, מצאתי את הדהרמה. אני מתחיל לזהות את ההחזקות שלי כגורם לסבל שלי. עכשיו אני מבין שאני עדיין יכול ליהנות מדברים רבים בחיי מבלי להיאחז בהם כל כך חזק. הדהרמה לא מלמדת אותנו להפוך לכתמים אפתיים. במקום זאת הוא מלמד אותנו להחזיק דברים בקלילות בכבוד ובהכרת תודה ואז להעביר את זה הלאה. FREEDOM ממש לפנינו. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשחרר את תפוח האדמה הלוהט הזה.