המוח הביקורתי, השיפוטי

לפני כמה ימים נשאת הרצאה על פינת ארוחת הבוקר של בודהיסטווה על מוח ביקורתי, שיפוטי. נזיר ביקשה עצה לגבי התמודדות עם המוח הזה והיא ראתה את עצמה שקועה בחשיבה שלילית על אחרים בקהילה שלה. הרהרתי במה שאמרת וחושבת שזה תלוי למה הכוונה בשיפוטיות. אם אנחנו כל הזמן מוצאים תקלות ובוררים ומזהים את זה כדפוס בחיינו, אז כן, כפי שמישהו שיתף במהלך הדיון, התבוננות בפגמים של אחרים יכולה להיות דרך להסיר את הפוקוס מעצמנו ולהסיח את דעתנו את עצמנו מליצור קשר עם הצרכים שלנו ו/או ההתנהגות הלא מתאימה שלנו.

מצד שני, לפעמים אנחנו יכולים לחפש הערכה כנה ובו בזמן לנסות לראות את חלקנו במצב נתון. למשל, לאחרונה הייתי במצב עבודה שבו הציעו לי עבודה בעסק קטן שהיה בבעלות אחי. אחי הרגיש שהוא הבוס שלי ומכיוון שהיינו אחים, הוא יכול לדבר איתי בכל דרך שירצה. הוא היה במתח רב (ניסיתי לזהות את זה ולחוש כלפיו חמלה), ולא היו לו הרבה כלים בריאים להתמודד עם הלחץ שלו. כעס זה בעיה אמיתית איתו, והוא היה מפוצץ אותי, משפחתו ואחרים. השתדלתי להיות סבלנית כלפיו וכמה פעמים ביקשתי ממנו ברוגע לדבר איתי בצורה יותר מכבדת.

כשאנחנו עדיין לא בודהות, אנחנו צריכים למצוא נסיבות שתורמות לצמיחה הרוחנית שלנו.

אבל אני גם חייב להכיר במגבלות שלי ולדעת שלמרות העובדה שאני מתרגל דהרמה, אני לא בּוּדְהָא ובכל זאת וצריך למצוא נסיבות שתורמות יותר לצמיחה הרוחנית שלי. בנוסף, עובד אחר בחנות היה חבר של אחי, והבחור הזה היה מכור למריחואנה. הוא היה יוצא החוצה לקחת שאיפה של סיר כל עשרים דקות בערך (בלי הגזמה). הוא גם היה מאוד חסר ביטחון והיה מדבר ללא הרף.

שוב ניסיתי לשמש לו דוגמה, דיברתי על החלמה ודברים חיוביים אבל גם ידעתי שזו לא האחריות שלי לשנות אותו. היחיד שבאמת יש לי את הכוח לשנות הוא את עצמי והדרך שבה אני מתייחס לכל מצב נתון. וזה בדיוק מה שעשיתי. בשורה התחתונה ההערכה הכנה שלי הייתה שכן, היו מקרים שיכולתי להתמודד עם דברים טוב יותר, אבל זה גם נכון שהייתי צריך לעשות שינוי לרווחה הנפשית שלי ולצמיחה רוחנית. למרבה המזל הצלחתי להיפרד ללא רגשות קשים ועדיין יש לי מערכת יחסים טובה עם אחי.

במבט לאחור על המצב, גיליתי שאני שיפוטי לא רק לגבי זה של אחי כעס אלא גם מה שראיתי כהתנהגות המתמדת בחדר ההלבשה (לדוגמה, בדיחות הומופוביות וסקסיסטיות) שאחי וחברו ניסו למשוך אותי אליה. הייתי חושב לעצמי, "הלוואי שהחבר'ה האלה יפסיקו להתנהג כמו מטומטמים בגיל ההתבגרות!" ובשלב מסוים אפילו הזכיר להם את זה. אפילו ביקשתי מהם להפסיק לכלול אותי בשיחות הבוסריות שלהם. מצאתי את התגובה שלי חזקה מאוד מבחינת סלידה שיפוטית כלפיהם ולמרות שבסופו של דבר עשיתי שינוי בכך שעזבתי את העבודה, הסלידה השיפוטית היא החלק שהייתי צריך להסתכל עליו בתוכי!