צייתנות ארוכה

• יציאת מצרים היא לא רק שחרור מעבדות, היא גם קשורה לעקידה מחדש
• אחרי המרד צריך להבין ערכים אתיים, איך אנחנו רוצים לחיות
• חוקים מזכירים לנו את החשיבות של משהו מעבר לעצמנו
• אנחנו לוקחים הוראות מרצון כי אנחנו יודעים שהם מטפחים אותנו

יציאת מצרים (להורדה)

דיוויד ברוקס - הוא אותו אחד שכתב את המאמר אתמול - עשה עוד קטע על יציאת מצרים - חג הפסח. אני לא מתכוון לקרוא את כולו, אני רק אוציא כמה חלקים ממנו. הוא אמר:

יום שני בלילה היה תחילתו של פסח, התקופה שבה חוגגים היהודים את שחרור בני ישראל מעבדות לחירות.

זה החלק בסיפור יציאת מצרים שיושב הכי קל עם התרבות המודרנית. אנחנו אוהבים סיפורים של אנשים שמתנערים מעול הדיכוי וטועמים את הראשון אושר של חירות. אנחנו אוהבים את זה כשהמוני אנשים שואפי חופש מתאספים בכיכרות העיר בבייג'ינג, טהראן, קהיר או קייב.

אבל זה לא כל מה שסיפור יציאת מצרים הוא, או אפילו לא בעיקר מה שהוא. כשג'ון אדמס, תומס ג'פרסון ובנג'מין פרנקלין רצו לשים את מוזס כדמות מרכזית בחותם הגדול של ארצות הברית, הם לא חגגו אותו כמשחרר, אלא ככורך מחדש. זה לא היה רק ​​שהוא הוביל את בני ישראל ממערכת אחת של חוקים לא צודקים. זה היה שהוא קשר אותם מחדש עם מערכת חוקים אחרת. שחרור לחופש הוא החלק הקל. כריכה מחדש רק בסדר ובכפייה מקובלת היא החלק הקשה.

באילוץ הוא מתכוון כאן לאילוץ. אילוץ מקובל.

אז זה נכון, לא? "אני רוצה חופש. תיפטר מכל האנשים האלה שנושמים לי במורד הגב, תגרום להם להיעלם. עזוב אותי לבד. אני הולך לעשות מה שאני רוצה לעשות!" זה החלק הקל. מִתקוֹמֵם. אבל אז ללמוד להבין את הערכים האתיים שלנו, את המנהלים שלנו, מה אנחנו חושבים שחשוב, ללמוד ריסון עצמי בעצמנו, זה הרבה יותר קשה, לא? וכל כך הרבה אנשים בחברה שלנו עוברים את החלק המורד. "אני רוצה חופש! מההורים שלי ומהחברה וכו'". אבל (הם) אף פעם לא משלימים את החלק שנקשר מחדש לאיך שאנחנו רוצים לחיות כי זה דורש הרבה מחשבה. וזה דורש קצת ניסוי וטעייה. וזה דורש משמעת עצמית. אז, אנחנו לא אוהבים כשאחרים כופים דברים על עצמנו, אתה יודע, אנחנו חושבים: "אין מבנה! אֲנַרכִיָה!" אבל אנרכיה היא אסון. אז הוא אמר:

מייסדי אמריקה הבינו שכאשר אתה יוצר סדר חברתי, האנשים הראשונים שצריכים להיות כבולים הם המנהיגים עצמם.

מה שחסר בימינו, לא? המנהיגים אינם קשורים.

אז, אתה יודע, כשהמנהיגים כבולים לערכים משותפים ולדברים מקובלים...

זהו חזון של מנהיגות צייתנית. מנהיגים בעולם העתיק, כמו מנהיגים בימינו, ניסו להקרין דימוי של הוד ושליטה מפונפת. אבל משה היה להמחיש את האיכות של אניבות. אניבות פירושו תשובה רכה לאתגר קשה; שתיקה לנוכח התעללות;-

אבל שתיקה מול התעללות לא אומרת שאתה נותן לעצמך להתעלל. אז אתה צריך להבדיל את זה.

– חסד בעת קבלת כבוד;–

במקום מתנשא.

– כבוד בתגובה להשפלה;–

אז לא לתת למה שאנשים אחרים אומרים עליך או עושים לך גורם לך לאבד את תחושת הכבוד שלך ואת הביטחון העצמי שלך.

– איפוק בנוכחות פרובוקציה;–

זה בהחלט מועיל, לא? כולנו יודעים כשאנשים מתגרים בנו אם אנחנו לא מרסנים את עצמנו, לעתים קרובות אנו נכנסים עמוק יותר לתוך הבלגן.

-סובלנות ורוגע שקט כאשר מתמודדים עם ביקורת גנאי וקולעת.

So עוצמה, סובלנות, שקט רגוע למרות שכולם מסביבך משתגעים ומאשימים אותך. אה. (נאנח) [צחוק]

כמו שמנהיגים צריכים כריכה, כך גם אנשים רגילים צריכים. בני ישראל ביציאת מצרים מייללים; הם נאנקים; הם מורדים מסיבות קטנות. כשהם אובדים במדבר מוסרי, הם מיד בונים אליל לסגוד ולתת משמעות לחייהם.

כמו החברה, אבודה בשממה מוסרית, בונה את הצרכנות כאליל שלה, "לסגוד ולתת משמעות לחייהם".

אבל יציאת מצרים היא תזכורת לכך שמלאכת מדינה היא עבודת נפש, שחוקים טובים יכולים לטפח אנשים טובים יותר.

זו הנקודה החשובה. זו הסיבה שאלו מאיתנו שהם מתרגלי דהרמה רוצים לקחת הוראות, כי אנחנו רואים שכללים טובים מטפחים אותנו. הם מונעים מאיתנו לעשות את מה שאנחנו לא רוצים לעשות בכל מקרה. הם מונעים מאיתנו להסתבך בצרות, הם שומרים על יחסים רגועים וטובים כשאנחנו חיים יחד עם אנשים אחרים. אז במקום לברוח מכללים אנו רואים שכפי שכתוב, "חוקים טובים יכולים לטפח אנשים טובים יותר". וזה נכון, לא? בלי שום אילוצים אנחנו יכולים פשוט להשתגע ולא אכפת לנו במי אנחנו פוגעים, אפילו בעצמנו.

אפילו ליהודים יש דעות שונות לגבי איך בדיוק צריך לקיים את 613 המצוות, אבל החזון הכללי הוא שהחוקים משרתים הרבה מטרות מעשיות ורוחניות. לדוגמה, הם מספקים מבנה מנחם לחיי היומיום. אם אתה עצבני מהמעברים בחייך, הרגעים שבהם אתה עובר דרך עמוד דלת, מילולית או מטפורית, החוקים יתנו לך מה לעשות ברגעים האלה ויקלו עליך בדרכך".

אז חשבת שיש לנו הרבה הוראות… אז מה-613 מצוות, שמשמעותם המצוות... הן בעצם כמו גאטאות לאימון מחשבות. כשעשינו את אלה מה אווטמסקה סוטרה: [למשל] "כשאתה עולה תחשוב על זה, כשאתה יורד תחשוב על זה, כשאתה שוטף כלים תחשוב על זה וכו'." אז יש סט דומה של שיטות אימון חשיבה מסוג זה ביהדות. "כשאתה עובר בדלת אתה חושב על דבר מסוים." ותראה על דלתות הבתים היהודיים שיש להם את...מזוזות. מה יש בפנים מזוזות? תפילות מסוג כלשהו. ואתה אמור לנשק את זה או משהו? או לגעת בו ולנשק... ויש להם גלימות מסוימות שהם לובשים, ודברים כאלה. אז זה עוזר לתת משמעות ומבנה לחיים. כמובן, אתה גם רוצה להעריך אם זה רק חוקים. אם זה חוקים שמרחיבים אנשים או חוקים שיכולים להיות להם גם גורם דיכוי […] או כאשר החוקים הופכים לדכאניים למדי. כי למשל, לנשים לפי ההלכה, קשה להן מאוד מהרבה בחינות. והתמונה של איך אתה אמור לחיות מוגבל מאוד לנשים האורתודוקסיות. מצד שני, נשים רבות אוהבות את זה. הם יודעים מי הם. אני מתכוון, אתה די רואה עם הדור שנמצא בין 30 ל-40 עכשיו, רבים מהם הלכו, אם אתה יהודי, ליהדות האורתודוקסית, או לנצרות הפונדמנטליסטית, למסדרים קתוליים מסורתיים מאוד שלובשים את ההרגל כל העניין, כי הם באמת רוצים תחושה של משמעות, וזה נותן איזושהי משמעות. אז לכולם יהיה איזון שונה של מה משמעותי ומה יכול להיות מדכא.

החוקים מאלפים את האגו ויוצרים הרגלים של כבוד על ידי כך שהם מזכירים לך את הכפיפותך למשהו קבוע.

או משהו חשוב, משהו מעבר לעצמנו, שהאגו שלנו כפוף לו.

החוקים מרחיבים את החומר, כך שלמשהו מאוד נורמלי, כמו ארוחה, יש מרכיב קדוש".

למשל כשאנחנו מציעים את הארוחה שלנו.

החוקים בונים קהילה על ידי עיגון אמונה בפרקטיקות נפוצות.

אז כולנו עושים את אותו הדבר שמסמל את האמונות המשותפות שלנו.

החוקים ממתנים את הלהט הדתי;

הם לא? אם אנשים מתלהבים מדי ממשהו שהחוק אומר, "חכה רגע, רק עד כדי כך."

האמונה אינה מתבטאת במעשי אש אלא בהרגלים יומיומיים.

אז זה לא מעשה לוהט של הקרבת עצמך או משהו משהו משהו כדי שתלך לגן עדן או לאן שתרצה ללכת. וזה לא עניין של רחוק בחוץ מדיטציה חוויות שאתה יכול להתרוצץ ולספר לכל החברים שלך על כך שכולם יחשבו שאתה פנטסטי. אבל לגבי ההרגלים היומיומיים, איך אנחנו חיים את חיינו, איך אנחנו מתייחסים לאנשים שסביבנו, זה האינדיקציה למה שקורה בתרגול הדהרמה שלנו.

ההלכות ממתנות את ההנאות;

תמנע מאיתנו להיות נהנתנים מדי, תמנע מאיתנו להשתמש ביותר מחלקנו ההוגן".

הם יוצרים מעקות בטיחות שנועדו להגביל אנשים מלצאת לקיצוניות רגשית או חושנית.

קיצוניות חושניות, להיות מאוד נהנתן, להתרוצץ אחרי התענוג הזה ואחר. קיצוניות רגשית של "אה, אה, הכל שלנו, אני אציל את העולם, אני אעשה את זה, אעשה את זה, האנשים האלה טועים, האנשים האלה מרושעים, אנחנו חייבים להשמיד אותם...." או, "הרגשות שלי הם הרגשות הכי חשובים בעולם, אני חייב לספר אותם לכולם..." אז, איזושהי מתינות.

הפילוסוף בן המאה ה-20 אליהו דסלר כתב, "המטרה הסופית של כל השירות שלנו היא לסיים את לימודיו מחופש לכפייה".

במילים אחרות מחופש לאילוץ. זה לא מעניין? ואני רוצה להזכיר כאן שיש אנשים שאומרים לגבי טנטרה, "הו כשאתה מתרגל טנטרי אתה מעבר למוסר הוראות, אין טוב, אין רע, אתה לא צריך שום דבר מזה”. אז כשהוא אומר, "לסיים את לימודיו מחופש לאילוץ", זה אומר שזה לא, ב טנטרה, "אוי אתה מעבר להכל, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה." זה שאתה כל כך מודע לאופן שבו סיבה ותוצאה פועלים, איך קארמה וההשפעה שלו עובדת, שיש לך את ההתנהלות האתית הכי ללא דופי, יש לך הכי הרבה איפוק אתי של כל אחד. אז זה לגמרי ההפך ממה שהאנשים האלה אומרים, שאתה מעבר לזה. עדיף שגילמת את זה כל כך הרבה שאתה יש לו זה.

יציאת מצרים מספקת חזון של תנועה השונה מסתם בריחה ושחרור. בני ישראל מתרחקים בו זמנית ונכרכים כלפי מעלה.

כאילו אנחנו מתרחקים מסמסרה ולידנו הוראות-הפרטימוקה הוראות, בודהיסטווה הוראות, טנטרי הוראות- אנחנו כבולים כלפי מעלה כשאנחנו שומרים עליהם.

אקסודוס מספקת חזון של חיים המסומנים במסעות ובשינוי אך בו זמנית באיפוק מתוק, בין אם זה ריסון של אהבה, ידידות, משפחה, אזרחות, אמונה, מקצוע או עם.

במילים אחרות, כל מה שאנחנו עושים בחיים אנחנו צריכים איזשהו אילוצים כדי שזה ילך טוב, אחרת המוח הפגוע שלנו משתגע. "אילוצים מתוקים." אילוצים שאנחנו יודעים שטובים לנו, הם מטפחים. אילוצים שאנו לוקחים על עצמם מרצון מכיוון שראינו את המטרה והסיבה להם. הם מטפחים את הטוב ביותר בנו. הם עוזרים לנו לצמוח. לכן זה כל כך חשוב בבודהיזם... אנחנו אף פעם לא רואים את שלנו הוראות כמשהו שנכפה עלינו בצורה לא הוגנת מבחוץ, אלא בחרנו מרצון לקחת אותם כי אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להגביל את גוּף, דיבור ונפש. וכך בדרך זו ה הוראות להפוך להגנה אמיתית שעוזרת לנו לצמוח בכיוון טוב מאוד. ולעזור לנו לחיות יחד בקשר טוב עם אנשים אחרים.