מתכוונן לשינוי

החנות בה עבדתי נסגרה ואני מתבייש להודות שהתרגול שלי היה כבוי ונדלק בתקופה זו. למרבה הצער, אני לא מקבל שינויים כל כך טוב, לא כמו שהייתי רוצה להאמין שאני עושה. זה די אירוני שעצם טבעם של הדברים הוא להשתנות, אז למה זה משפיע עליי כל כך? המממ... אולי משהו שקשור אליו נאחז, ברצון שהדברים יישארו אותו הדבר כדי שתהיה תחושה של שיווי משקל, של יציבות. אבל מה ש"בחוץ" הוא לא מה שישאיר אותי יציב, נכון? אני צריך לעשות מאמץ ומחויבות רציניים ולעלות שוב על הסוס הפתגמי הזה ולהיות מרוכז. אני יודע את זה בליבי ובמוח שלי, ואני יודע כמה חשוב שאעשה את זה כל יום ויום. עשיתי נדר שאני אעשה ואני יודע שאעשה.

אני בטוח שאתה מכיר אנשים כלואים שעושים "שגרה". עבור אנשים רבים בכלא, השגרה היא מה שמעסיק אותנו. ללא שגרה, החיים כאן או אפילו בחוץ יכולים להיות קצת כאוטיים לפעמים. מאז שהחנות נסגרה, אני בחוסר תחושה, לא יודע לאן יקצה אותי. וברגע שאקבל עבודה חדשה ולמד את השעות החדשות שלי, יעברו עוד שבוע-שבועיים עד שאקבע סוף סוף את השגרה שלי. זה לא מצחיק שמבחינות מסוימות נראה שהחיים הם שגרה של פעילויות מבוססות, החל מאבא הכדורגל שמסיע את ילדיו למשחקים מתוכננים ועד שהאם מסיעה את ילדיה ועד לפעילות מבוססת אחרי בית הספר. גם כאן מתקיימות פעילויות מתוכננות מבילוי ועד לשימוש בספרייה. פעילויות האכילה שלנו מבוססות היטב. אבל כשאחת מהפעילויות האלה בוטלה פתאום, היזהרו! לפעמים אתה פשוט צריך לחייך ולצחוק כשאתה רואה את התגובה של כולם כאשר פעילות בוטלה או נקבעה מחדש. עצם האווירה, מצב הרוח של כל אדם ניכר בו לפתע גוּף שפה ובדרכים המאוד לא בריאות שבהן הם מתבטאים. כן, גם אני אשם בכמה מצורות הביטוי הללו, אבל אני עובד על זה. בגלל זה אנחנו קוראים לזה תרגול, לא?

ואז יש את השינוי הגדול שקורה כשאנחנו עוזבים את המקום הזה ומנסים לבסס מחדש את חיינו מבחוץ. כפי שאתה בוודאי יודע כבר עם חוויות העבר שלך עם אנשים על תנאי, זה דבר אחד לעזוב את הכלא ודבר אחר להישאר בחוץ לצמיתות. ראיתי רבים חוזרים מהסיבות המוזרות ביותר. הם תמיד מצליחים למצוא אשמה בכל אחד אחר על כישלון מלבד עצמם. בחור אחד במיוחד רצה לריב איתי כי הייתי נועז מספיק להתעמת איתו בנוגע לכשלים שלו. מבחינתו זו הייתה אשמתם של כולם מלבד שלו. שימו לב, הוא כבר חזר פעמיים! כעת הוא אמור להשתחרר שוב בעוד פחות מחודש.

יש עוד צעיר שיצא וחזר פנימה ועכשיו עומד להשתחרר שוב. אז אני הולך לנהל איתו שיחה ארוכה ואציין שכל מה שיקרה, בין אם הוא יצליח או ייכשל, הכל קשור לבחירות שהוא עושה. כשהשתחרר בפעם הקודמת, הוא התחיל להסתובב עם אנשים מהסוג הלא נכון. אזכיר לו שהוא צריך להתבגר ולהשאיר את החברים האלה מאחור, חברים שרק יביאו אותו לקשיים ולמצבים נפשיים לא בריאים. אני יודע שהוא מתכוון לטוב, אבל יש לו נטייה לשכוח מה באמת חשוב בחיים האלה. נותר לראות אם הוא ישים לב לעצתי ובתקווה שלך או לא. זה גם נשאר לראות אם אני מקשיב לעצות שלי ברגע שאחזור לשם. אני לא חסין מפני מצבי נפש לא בריאים ולכן אני צריך להיות ערני באותה מידה, כן?

כרגע אני יכול לומר בכנות שאני מרגיש שאני עומד במשימה אבל אני יודע שברגע שאני אהיה שם, זה יהיה משהו אחר כי אני אצטרך לעבוד כדי לשים אוכל בבטן, בגדים על הגב. ושיהיה לי בית לגור בו. אני יודע שזה הולך להיות קשה לזמן מה. אבל אם אני מתעקש וניגש לדברים במתינות, אני צריך לטפל בזה היטב. אני יודע שבשנים הבאות יהיו מכשולים רבים שאצטרך להתגבר עליהם כדי להפוך את התוכניות שלי למציאות. יש מקרים שאני אפילו ספק הפוטנציאל שלי, היכולת שלי להפוך את תרגול הדהרמה לאמיתי עבורי. אבל כשאני באמת עושה את התרגול שלי, כשאני לומד או יושב מדיטציה, אני יודע שאני לא רק עובר על התנועות, דרך קופים לראות-קופים להתקרב לשביל. אני לא מתאמן כי אתה אומר לי לעשות את זה. אני עושה את זה כי אני יודע שאני חייב. זו הדרך היחידה שבה כל העולם נשמע לי הגיוני.

אפילו כשהתרגול שלי נהיה רפוי (כשאני מתעצל), יש את הכרסום המתמשך הזה במוחי, תזכורת ששואלת, "למה אני מבזבז את חיי במרדף בחוסר מעש אחר מה שמיותר, מה לא בריא, מה מוביל לשעבוד?" אני כל כך אסיר תודה על התזכורות האלה כי זה מלמד אותי שיש לי עוד כל כך הרבה מה להעריך וללמוד. זה משפיל אותי וגורם לי להבין שלמרות שהייתי בתרגול הזה שלוש עשרה או ארבע עשרה שנים, עדיין יש לי דרך ארוכה לפניי. חשוב מכך, זה גורם לי להבין ולאשר את נכונותי לצאת למסע הזה לקראת השחרור גם אם אצטרך לגרור את עצמי בועט וצורח לקראת הסוף הזה.