זכרונות בלתי נשכחים

במשך שארית חיי, בכל פעם שאני חושב על הפלישה האמריקנית לעיראק, אני הולך לראות אותה. האם אתה יודע איך המוח שלך מצלם תמונות קטנות של הקיום היומיומי שלך ומאחסן אותן בחלק של הזיכרון שלך שאני אוהב לקרוא לו "עין הנפש"? יש לך שם אלבום תמונות שלם. יש לי תמונות (זיכרונות) ברורים ומובחנים מאז שהייתי בן ארבע. רגעים קפואים בזמן, צילומי מצב לא על סרט אלא מוטבעים במוחי. יש הרבה, חלקם ברורים יותר מאחרים, חלקם מהנים יותר מאחרים, חלקם שפוצעים את ליבי, וחלקם גורמים לי לחייך ולצחוק מבפנים. אבל תמונת המצב האחת בעיני רוחי שמדגימה ומגלמת את המלחמה בעיראק לא הייתה הפסל הגדול של סדאם שהופל או של פצצות שמתפוצצות בלילה בבגדד. הזיכרון הראשון שלי ממנו תמיד יהיה ממנה.

אני צופה בטלוויזיה ספרדית כדי לעזור לי ללמוד ספרדית, ובזמן שצפיתי ב-Univision's חֲדָשׁוֹת, ראיתי אותה. יוניוויז'ן שידרה דיווחים של כתב חדשות ספרדי וצוות חדשות ספרדי שהיו בבגדד לפני, במהלך ואחרי פעולות האיבה. הם הראו דברים שהתקשורת האמריקאית לא הייתה, כלומר נפגעים אזרחים ושכונות בגדד שהושפעו מהכמות המופרזת של ההפצצות האמריקאיות. דיווח אחד הראה את התוצאה של "פצצה חכמה" תועה שנחתה בשכונה - הבניינים המפוררים והאזרחים ההרוגים, והוא הראה אותה.

היא הייתה נערה עיראקית בת ארבע או חמש, והיתה לה באסון להיות ליד הפיצוץ. הדיווח בטלוויזיה הראה אותה נישאת על איזו אלונקה עם ג'רי. היא איבדה את שתי זרועותיה ואחת מרגליה, הגדמים המדממים מכוסים בסמרטוטים מלוכלכים ועיניה פקוחות, מזוגגות, עמוקות בהלם. כשראיתי את התמונה ההיא שלה, ידעתי באותו רגע שלעולם לא אשכח אותה. לעולם לא. נעשיתי כל כך כועס ועצוב ובושה... ושתקתי. הרגשתי אחריות חלקית כלפיה. המדינה שלי והממשלה שלי הם שעשו לה את זה. האדם הקטן והתמים והיפה הזה הפך למה שרמספילד והגנרלים מכנים "נזק נלווה". בכיתי בשבילה והתפללתי בשבילה. ראיתי אותה בעיני רוחי בערך מיליון פעמים. אני מרגישה חיבור אליה למרות העובדה שהיא בצד השני של העולם.

בהתחלה תהיתי אם היא חיה או מתה. האם היא הייתה מסוגלת לשרוד עם הפציעות הנוראיות האלה? כעסתי כל כך. חשבתי, "מעניין מהו נשק להשמדה המונית להיגיון בן הארבע או החמש שלה? מה היא חושבת ש-WMD?" שקלתי את ההשלכות שיש ל"פצצה החכמה" הלא כל כך חכמה הזו בחייה. הפצצה הזו הורכבה על ידי "נוצרים טובים, יראי שמים" שבסופו של דבר הרגה נשים וילדים חפים מפשע. הרגשתי הרבה רגשות ועשיתי הרבה התבוננות פנימית במשך כמה ימים לאחר מכן. אז הפכתי פחות קולנית ויותר מהורהרת ביחס לעיראק ולעיראקים ולפלישה הלא מוצדקת הזו.

כעבור שבועיים, לאחר שהאמריקאים כבשו את בגדאד, צפיתי חֲדָשׁוֹת שוב, ואותו ספרדי עם צוות הצילום שלו דיווח מבגדד, חלק מהדו"ח הראה בית חולים שסופק מחדש על ידי הנחתים האמריקאים... והנה היא הייתה! היא שכבה לאחור במיטת בית חולים נקייה, עם תחבושות נקיות על פצעיה. שלושה גדמים שבתקווה יותאמו עם החידושים האחרונים בגפיים תותבות. היא הייתה שם, עם הפנים של הילדה הקטנה שלה, לא מחייכת ולא בוכה, אבל מביטה בסקרנות למצלמה.

צ'ודרון, מה אני יכול להגיד? בכיתי. הנה הבחור הקשוח הגדול הזה בגודל 6'4 אינץ' יושב בחדר הטלוויזיה הספרדי ודמעות זולגות על לחייו. מטורף, הא? הייתי בכלא יותר מ-13 שנים, ראיתי גברים נדקרים, נהרגים ומוכים. יש לי הרבה צילומים בעיני רוחי, חלקן טובות וחלקן נוראיות להפליא, ורק מלראות שהילדה הקטנה הזו שרדה ותגדל גרם לי להרגיש כולי רכה ורגשית.

תמיד ארגיש אחריות מסוימת על הילדה הקטנה ההיא, כי אני חלק מהמדינה ששינתה את חייה לנצח עם הפצצה הארורה ההיא. אני בטוח שרבים מבני ארצי ישכחו את הסבל שהטלנו כדי להוציא את סדאם מהשלטון - ואל תטעו, הוא היה דיקטטור מרושע, עריץ, עריץ שהיה צריך ללכת - אבל אני לעולם לא אשכח אותה.