בארץ הזהויות

הכותרת של הכתבה המלאה בעיתון הישראלי הגדול הייתה, "שמי חנה גרין ואני נזירה טיבטית". מעניין, אלו שתי תוויות שאני לא נוהג להחיל על עצמי. "חנה" הוא השם היהודי שלי, לא אחד שרבים מכירים אותי בו, ואני לא טיבטי. לפחות הצלחתי לענות כשהעיתונאים התחילו את הראיון ב"מה שמך היהודי?" השאלה השנייה הכעיסה אותי. "את יהודיה?" הם שאלו. "מה זה אומר להיות יהודי?" חשבתי. אני זוכר שדיברתי על זה בבית ספר ראשון ואיכשהו הצלחתי לעבור כשהרב שאל את זה במבחן. האם אני יהודי בגלל שאבותיי היו? בגלל שיש לי שיער מתולתל כהה (או לפחות רגיל לפני שהוא התגלח לפני 21 שנה כשהסמכתי לנזירה בודהיסטית), עיניים חומות, "אף מורגש" (כפי שאחי אומר זאת בנימוס)? האם אני יהודי בגלל שאושרתי והרב נתייב כבר לא היה צריך להתמודד עם שאלותי העיקשות? בגלל שהייתי נשיא BBG בתיכון? כי ידעתי את ברכת היין (אופס, אני מתכוון למיץ ענבים): "ברוך אתא אני לא יודע אלוהיינו מלאך...".

אבל עכשיו הייתי המום. לא חשבתי אם אני יהודי או לא. אני פשוט. אני מה? המראיין ניסה טקט אחר, "אתה אמריקאי. מה זה אומר בשבילך להיות אמריקאי?" גם על זה לא יכולתי לענות בצורה מספקת. אני אמריקאי כי יש לי דרכון אמריקאי. הם הביטו בי בעיניים שואלות. האם אני אמריקאי כי גדלתי עם מיקי מאוס, השאר את זה לביבר, ו אני אוהב את לוסי /? בגלל שהפגנתי על מלחמת וייטנאם? (יש שיגידו שזה הפך אותי לא-אמריקאי.) בגלל שנולדתי נכד של מהגרים שברחו מהפוגרומים, בחלקת אדמה מסוימת בשם "שיקגו"?

בבודהיזם, אנחנו לא מנסים לגלות מי אנחנו אלא מי אנחנו לא.

איך יכולתי שלא לדעת את זהותי? הם היו מבולבלים. ככל שהתגלגלו חמישה עשר ימי בישראל, סוגיית הזהות הפכה לנושא חוזר. הבנתי כמה שלי נופים השתנה. למדתי ותרגלתי את בּוּדְהָאתורתו של ובכך ביליתי שנים בניסיון לפרק את הזהות שלי, לראות אותה כמשהו שרק מתויג, לא כמשהו מוצק, לא משהו שאני באמת. כל כך הרבה מהבעיות שלנו - אישיות, לאומיות ובינלאומיות - נובעות נאחז לזהויות מוצקות. לכן בבודהיזם, אנחנו לא מנסים לגלות מי אנחנו אלא מי אנחנו לא. אנו פועלים כדי להשתחרר מכל התפיסות השגויות והקונקרטיות שלנו לגבי מי שאנחנו.

הישראלית שבביתה התארחתי, הבינה למה התכוונו המראיינים, "אם הייתה עוד שואה ואתה היית עצור בגלל היותך יהודי, האם היית מוחה ואומר שאתה לא יהודי, אתה בודהיסט?" הייתי מבולבל באותה מידה. "יש כל כך הרבה סבל בעולם כרגע," השבתי, "ואני מעדיף להתמקד בעשיית משהו בנידון מאשר לחשוב ולפתור בעיות עתידיות שאני אפילו לא בטוח שיתרחשו." אבל עבורה זו הייתה שאלה אמיתית, שאלה דוחקת. ונושא נוסף של הביקור שלי הודגש, השואה.

"אמא שלך יהודייה. אתה יכול ללכת למשרד ההגירה ותוך שעה להיות ישראלי", ציינו המראיינים והמארח שלי. "היית רוצה לעשות את זה?" "מה זה אומר להיות ישראלי?" אני תוהה.

בכל מקום שהלכתי אנשים רצו לדעת את הזהות שלי, היה אכפת להם מאוד מהתוויות שהדבקתי לעצמי, וחשבו שאם היו מכירים את כל התוויות, הם היו מכירים אותי. זו ארץ של זהויות. הלכנו לאולפן עקיבא, בית ספר ייחודי לשפות בנתניה שבו ישראלים יכולים ללמוד ערבית ופלסטינים יכולים ללמוד עברית. שם פגשתי כמה פלסטינים, שאמרו, "אנחנו מוסלמים. אנו מקווים שתוכל להגיע לארצנו החדשה, פלסטין, יום אחד". עוד זהויות. כשהם שמעו שאני עוקב אחר הבודהיזם הטיבטי הם אמרו, "המצב של הטיבטים דומה לזה שלנו. אנחנו מזדהים איתם". זה הבהיל אותי כי עד אז הייתי מעורב בדיאלוג היהודי-טיבטי, וראיתי את המשותף של שני עמים בגלות שמנסים לשמור על הדתות והתרבויות הייחודיות שלהם. אבל, צדקו הפלסטינים, מצבם דומה לזה של הטיבטים, שכן שניהם חיים בארצות כבושות.

השתתפתי בדיאלוג יהודי-בודהיסטי בבית כנסת רפורמי בירושלים. החלק הראשון היה מעניין עבור רב אחד והתחלתי לדון מדיטציה. אבל אז הנושא השתנה והמנחה שאל, "האם אפשר להיות יהודי ובודהיסט בו זמנית? או שצריך להיות יהודי או בודהיסט?" הרב האורתודוכסי משמאלי אמר, "ישנן אסכולות בודהיסטיות שונות, ויתכן שהן שלך לא אחת מהן, אבל באופן כללי, בודהיסטים הם עובדי אלילים." עיניי נפתחו לרווחה. להיות עובד אלילים לא הייתה זהות שקשרתי את עצמי אליה. הרב הרפורמי משמאלי שהיה מאמריקה דיבר לאחר מכן, "אני מסכים, בודהיסטים סוגדים לאלילים." הייתי המום. ידעתי שלקרוא למישהו עובד אלילים זה בערך העלבון הגרוע ביותר שיהודי יכול לתת למישהו, משהו שקולה לנוצרי שאומר ליהודי בפומבי "הרגת את ישו". אבל האנשים האלה היו חסרי חשק. הרב האורתודוקסי המרוחק מימין שלי הוסיף את השקפתו, "הדתות השונות הן כמו צבעי הקשת. לכולם יש את התפקיד שלהם. יהודים רבים נמצאים בנקודות המובילות של תנועות דתיות חדשות, וזה חייב להיות רצון ה' שיהיו הרבה אמונות". זה היה יותר טוב. הוא פנה אליי מחייך ואיחל לי בהצלחה, "אבל תזכור, אתה עדיין יהודי".

עד שהמנחה ביקש ממני להגיב, הייתי כל כך בהלם עד שהייתי חסר מילים. "בעיני, יהודי ובודהיסטי הם רק תוויות. לא חשוב איך אנחנו קוראים לעצמנו. זה חשוב איך אנחנו חיים, איך אנחנו מתייחסים לאחרים". כמה אנשים מחאו כפיים. זה כל מה שיכולתי לומר. יצאתי מבית הכנסת בהרגשה המומה ושופטה.

לפני שנכנסתי יותר מדי לתפיסה הקארמית שלי על המצב, חשבתי שעדיף שאקבל כמה אחרים נופים על מה שקרה. שאלתי את חבריי הבודהיסטים הישראלים מה הם חושבים על הדיאלוג. "אה, זה היה נהדר", הגיבו, "פחדנו שהרבנים יהיו ממש שיפוטיים ויכוחים, אבל הם היו יותר פתוחים ממה שציפינו. מדהים ששני הרבנים האורתודוכסים הגיעו לבית הכנסת הרפורמי. רבים לא, אתה יודע." מאוחר יותר סיפר לי המנחה שפעם הוא תכנן פאנל הכולל רב אורתודוקסי ומנהיג פלסטיני. הרב סירב לבוא, לא בגלל שהוא יצטרך לדבר עם פלסטיני, אלא בגלל שזה היה בבית כנסת רפורמי.

כמה אנשים מבריטניה שביקרתי בקליל לא הסכימו עם הרבנים. הם חשבו שאתה יכול להיות יהודי ובודהיסט, והם חיברו אותם יחד בשילוב מעניין. "יש לנו נשמה יהודית", אמר לי אחד, "ואנחנו משתמשים בתשומת לב בודהיסטית מדיטציה להוציא את המיטב ממנו". מבולבל בגלל ה בּוּדְהָא הפריך את הרעיון של נשמה קבועה, שלא לדבר על כזו שהיא יהודית מטבעה, שאלתי למה הוא מתכוון. "אנחנו חלק מהעם היהודי. אבותינו חיו וחשבו בצורה מסוימת, והתרבות הזו וצורת ההסתכלות הזו על החיים הם חלק ממי שאנחנו". תהיתי: האם נקודת המבט שלהם אומרת שאם אתה נולד עם "גנים יהודיים" במשפחה יהודית יש לך אוטומטית זהות מסוימת? שאתה לא יכול לברוח מאיזה מקום קבוע בהיסטוריה בתור צאצא של כל מה שקרה לאבותיך עוד לפני שהיית קיים?

בילדותי הייתי מודע לדברים בתרבות היהודית שאהבתי וכיבדתי, כמו הדגשת המוסר וההתייחסות לכל היצורים בכבוד שווה. אבל הייתי מודע היטב לאופן שבו הזהות היהודית עוצבה על ידי רדיפה - "אנחנו קבוצה ייחודית ותראו כמה פעמים במהלך ההיסטוריה אחרים ראו אותנו כיחידים ורדפו אותנו אפילו עד המוות בגלל זה". איכשהו, מההתחלה, דחיתי את זהות המבוססת על שנאה וחוסר צדק של אחרים. סירבתי לחשוד באנשים שאני פוגש בהווה פשוט בגלל החוויות שהיו לאבות אבותיי בעבר. כמובן שאנחנו מותנים בעבר, אבל זה רק קובע נטיות. זה לא קבוע או קבוע. אפילו כילד רציתי לקבל השקפה חיובית על האנושות ולא להיות כבול על ידי השארת רוחות הרפאים של ההיסטוריה בחיים.

רוח הרפאים האחרונה של היהודים שרודפת אותם היא השואה. במהלך כל כך הרבה שיחות, הנושא הזה עלה. נראה היה שזה חלחל כמעט לכל דבר בישראל. כילד, קראתי הרבה על השואה, וזה השפיע עליי מאוד. למעשה, זה לימד אותי ערכים חשובים רבים, כמו החשיבות של חמלה, של מוסר, של להיות הוגן, לא להפלות לרעה קבוצה שלמה של אנשים, של עמידה למען הנרדפים והמדוכאים, לחיות בכנות ועם במצפון נקי. הלמידה על השואה עיצבה רבות מהעמדות החיוביות שהובילו אותי לבסוף לבודהיזם.

אבל מעולם לא יכולתי - לא כילד ולא עכשיו כמבוגר - לחשוב שליהודים יש את הפינה של סבל. בגליל הובלתי ריטריט בן שבוע שהתרכז בו קארמה וחמלה. בפגישה אחת ניהלנו באופן ספונטני דיון נוגע ללב על השואה. אישה אחת שיתפה את ניסיונה בהשתתפות בכינוס של ילדים של ניצולי שואה וילדים של נאצים. כשהקשיבה לילדי קציני ה-SS מדברים, היא הבינה את האשמה העמוקה, הסבל והבלבול שהם נושאים. איך אתה יכול ליישב את זכרו של אביך האוהב שחיבק אותך עם הידיעה שהוא אישר רצח של מיליוני בני אדם? דיברנו על ההקבלה בין רצח העם של היהודים לבין זה האחרון של הטיבטים על ידי הקומוניסטים הסינים. כבודהיסטים, איך ראו הטיבטים את מה שקרה להם? מדוע אנו פוגשים טיבטים רבים שחוו זוועות ושלא נראה שהם מצולקים רגשית מהחוויה? דנו גם, "האם לסלוח פירושו לשכוח? האם העולם לא צריך לזכור כדי שנוכל למנוע רצח עם בעתיד?"

כן, אנחנו צריכים לזכור, אבל זכירה לא מחייבת לשמור על כאב, פגיעה, טינה ו כעס חי בליבנו. אנחנו יכולים לזכור בחמלה, וזה חזק יותר. על ידי סליחה, אנו משחררים את שלנו כעס, ועל ידי כך, אנו מפסיקים את הסבל שלנו.

באותו לילה כמו שעשינו א מדיטציה על Chenrezig, ה בּוּדְהָא של חמלה, מהפה שלי - או יותר נכון, מהלב שלי - באו המילים:

כשאתה מדמיין את צ'נרזיג, תביא אותו למחנות הריכוז. דמיינו אותו ברכבות, בבתי הכלא, בתאי הגזים. דמיינו את צ'נרציג באושוויץ, בדכאו, במחנות האחרים. וכמו שאנו מדקלמים את החמלה המנטרה, דמיינו את האור המבריק של החמלה המקרין מצ'נרזיג ומחלחל לכל אטום של המקומות האלה ושל האנשים שהיו בהם. האור הזה של חסד וחמלה מטהר את הסבל, השנאה והתפיסות השגויות של כל היצורים - יהודים, אסירים פוליטיים, צוענים, נאצים, גרמנים רגילים שסירבו לראות כדי להציל את עורם - ומרפא את כל זה. כְּאֵב.

שרנו את המנטרה יחד במשך יותר מחצי שעה, והחדר נטען. מעט מאוד פעמים עשיתי מדיטציה עם קבוצה שהייתה כל כך מרוכזת.

למחרת שאל אותי בחור צעיר: "רוב האנשים שפעלו או חיו במחנות הריכוז מתו לפני שנים רבות. איך יכולנו מדיטציה לטהר את כולם?" הַפסָקָה.

אנחנו מטהרים את ההשפעה שיש לחייהם עלינו. על ידי כך, אנו משחררים את הכאב שלנו, שלנו כעס ופרנויה, כדי שנוכל להביא חמלה לעולם בהווה ובעתיד. אנחנו מונעים מעצמנו לחיות בתגובה אשליה לעבר. אנחנו עוצרים את עצמנו מליצור מנטליות קורבנות שמושכת אלינו דעות קדומות של אחרים, ואנחנו מפסיקים את משאלת הנקמה שגורמת לנו להתעלל באחרים. ולמרות שאיננו יכולים להבין זאת מבחינה אינטלקטואלית, באופן מתוחכם אנו כן משפיעים על כל האסירים והנאצים בכל צורה בה הם נולדים כעת. עלינו לרפא.

לְרַפֵּא? כיצד מתרפאים צעירים החשופים למלחמה? "כל המדינה זה הצבא", אמר לי חבר אחד. "אי אפשר לחיות פה בלי להיות חלק מהצבא. כולם - גברים ונשים כאחד - צריכים לעשות שירות צבאי חובה אחרי התיכון". איזו השפעה יש לזה על כל צעיר בנפרד? כל מבוגר צעיר רגיש, שמנסה למצוא את דרכו בעולם המבלבל הזה, תהיתי.

שוחחתי עם חבר אחר שהיה קומנדו בלבנון ועבד כעת עבור ידידי העם הטיבטי הישראלי. הוא גדל בקיבוץ והפך לקומנדו. "למה?" שאלתי. "כי זה היה יוקרתי והחברה מצפה מאיתנו לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים. הייתי צעיר ופשוט עשיתי מה שציפיתי... אבל אף פעם לא הרגתי אף אחד". הוא אמר את המשפט האחרון פעמיים. שאלתי על הניסיון שלו בצבא, איך הוא התמודד עם האלימות שהוא היה עד לו, עם האלימות שלו בפנים, עם הרגשות שלו. "אתה נהיה קהה. אתה דוחף את הרגשות שלך למטה ולא חושב עליהם. אפילו עכשיו,” הוא אמר בקול כואב, חיוך על פניו, מעשן סיגריה אחת אחרי השנייה. כן, הוא נהיה קהה. הלב שלי כאב. ואז, "אבל אם לא הייתי עושה את העבודה, מי יעשה את זה? אחרים במדינה שלי. לא יכולתי לעזוב את העבודה הזו לאחרים”, הוא אמר לי, אמריקאי שהיה מגויס בזמן מלחמת וייטנאם. רק אני הייתי אישה. בכל מקרה, גם אם הייתי גבר, הייתי עוזב את הארץ ולא משתתף באלימות. מגיל צעיר מאוד נמנעתי מאלימות. אבל היה לי גם איזה מותרות שלא היה לו. מלחמת וייטנאם לא הייתה ליד הבית שלי; זה לא סיכן את קיומה של המדינה שלי. מה הייתי עושה לו הייתי נולד בישראל? איך כל אחד מאיתנו מתרפא ממלחמה?

יום אחד הלכתי לכותל הקיבה להתפלל. במשך זמן מה דיקלמתי את המנטרה של צ'נרזיג והדמיינו אור מטהר מרפא את מאות שנות הסבל במזרח התיכון. מנקודת מבט בודהיסטית, הסיבה לכל הסבל נעוצה בנפשנו ובעמדות וברגשות המטרידים המניעים אותנו לפעול בדרכים הרסניות, למרות שכולנו כמהים להיות מאושרים. מהלב שלי, תפילתי חזקות שכל היצורים, ובמיוחד אנשים בחלק זה של העולם, יוכלו ליצור את שלושה היבטים עיקריים של הדרך להארה-ה נחישות להיות חופשי ממעגל הבעיות שחוזרות על עצמן כל הזמן, הכוונה האלטרואיסטית להועיל לכל היצורים החיים, ומהחוכמה שמממשת את המציאות. בשלב זה הנחתי את ראשי אל חומת הבכי בריכוז, ואז לפתע הרגשתי "פלופ!" כשמשהו לח פגע בכובע שלי. ציפור עשתה קקי. על מה זה היה? לאחר שסיפרו את הפרק לחבריי מאוחר יותר, הם הודיעו לי שאומרים שאם ציפור עושה קקי על הראש בכותל, זה מצביע על כך שתפילותיו יתממשו!