מתאמן בכלא

ביום שלישי האחרון בעבודה מצאתי את עצמי עסוק בלהתלונן עם רוני על בחורים שמנסים להשתמש בנו כלכלית. כשזה בוצע, הרגשתי בחילה, גם נפשית וגם בבטן. ידעתי שטעיתי כשעשיתי את זה והכיתי את עצמי על זה.

למחרת שתקתי, ורוני שאל אם אני בסדר. בהפסקת הבוקר הסברתי לו שהתלוננות לא מועילה לאף אחד. אמרתי לו שבדהרמה, דיבור נכון כולל הימנעות מדיבור חריף, לשון הרע וקל דעת. ואני הייתי אשם בכל זה. הוא הבין וחשב שהעליתי נקודה נכונה.

כתבת בעבר על תלונות. אני זוכר שבספר אחד תיארת כיצד אנו מרגישים מוצדקים ומוצדקים כאשר מישהו מכיר ומסכים עם הלעג שלנו כלפי אחרים. זה נכון. אבל עכשיו, כשאני מבינה עד כמה הדיבור הזה בזבזני ומזיק, אני מרגישה בחילה כשאני עושה את זה. צעד אחר צעד אשתפר עם הנאום שלי

**
אני עדיין חווה כעס, אבל הבדל עצום הוא שעכשיו אני מודע לזה ומתחרט במהירות על ההרגשה. בדיון בפסוק 31, "הימנעות מצביעות" ב 37 התרגולים של בודהיסטוות, אתה מציין משהו שמעולם לא חשבתי עליו או שקלתי. אני כל כך מודאג מלשחרר אחרים מהסבל שלהם, כל כך מודאג מלהיות א בודהיסטווה וכן בּוּדְהָא, שאפילו לא ראיתי שאני חייב לתקן את השגיאות שלי לפני להיות דוגמה לחמלה וחוכמה לאחרים. להיות כנה עם עצמי, אני מזויף מיקי מאוס בודהיסטווה. אני צריך לראות את זה, להסתכל במראה על הלכלוך על הפנים שלי במקום להצביע על אחרים ולנסות לעזור לנקות אחרים. איך אני יכול לעזור להם לנקות כשאני מלוכלך בעצמי?

**
לפעמים אני חווה התקשרות לשבח, כבוד ואישור. זה מוזר, כי כשאני במקרה עושה מדיטציה או קורא משהו מועיל, אם במקרה עוברת קצינה ליד התא שלי, באותו רגע אני מרגישה שאני על כן, על כס מלכות, על כיסא גבוה ונוח. אני מרגיש שאני יותר טוב איכשהו משאר האנשים הכלואים איתי. המוח שלי אומר, "תסתכל עליי. אני שונה. אני לא מתנהג כמו אנשים כלואים אחרים". ברגעים האלה אני מודע למה שקורה. לפעמים הלוואי שהיו לי ליקויים תחושתיים רק כדי להשתחרר מהם התקשרות להלל ולכבד. בבקשה תן לי כמה עצות לתקן את זה.

**
לפעמים אני מרגיש שאני לא צריך ללמוד את הדהרמה עד שמשהו משתבש. אבל זה טיפשי. זה דורש פעילות גופנית מדי יום כדי שהרגשות הרעים האלה לא יתחילו מלכתחילה.

**
דיברת על הדמיה של אותו תרחיש עם תוצאות שונות עקב בחירתנו במגוון פעולות אפשריות. רק היום עשיתי משהו שמשקף את זה. במחנה הזה אסור לנו לשבת בשום מקום באולם האוכל. בכל שולחן יש ארבע מקומות ומי שאנחנו ליד בזמן שמחכה בתור למגש אוכל, זה מי שאנחנו יושבים איתו. אף אחד לא אוהב לשבת בשולחנות הקצה באולם האוכל, במיוחד המושבים עם הגב לכיוון האנשים המתקרבים. יש בחורים שילכו בכוונה אחורה בתור רק כדי שלא ישבו ליד שולחן קצה.

היום יכולתי לראות שטדי היסס כשהלך עם המגש שלו. המושב שהוקצה לו היה בשולחן הקצה עם גבו לכיוון התנועה. מיהרתי קדימה ואמרתי לו, "הבנתי, טדי." באותו רגע הייתה לי חמלה כלפיו וחשבתי לעצמי: "אין לי אויבים כאן. אבל גם אם אני נדקר, זה גוּף אסור להיאחז בו."

כשהתיישבתי, קצין גרם לטדי ולי להחליף כי הוא ראה שטדי מולי. כמה בחורים קיללו את הקצין אבל זה היה מקלקל את החמלה שלי אם הייתי מרגיש כעס לקראתו. ישבתי בשקט והתפללתי ונהניתי מהארוחה.

פעם בעבר שנאתי לשבת ליד השולחן. אפילו נזפתי בקצין ולא אכלתי את הארוחה כי באותו יום ספציפי לא רציתי לשבת בסוף. באותו יום חזרתי לבלוק בהרגשה נוראית עם עצמי. ישבתי וחשבתי את הדברים ואמרתי לעצמי: "מעכשיו אני אשמח להקריב למען אחרים. אני אאמץ את הישיבה בסוף כדי להרגיע את דעתם של אחרים".

לכל שולחן באולם הצ'או יש מספר עצום צבוע בשחור ממש באמצע. לפני שבועיים נדקר אדם בעת שישב ואכל בשולחן 26. השוטרים אפילו לא אפשרו לנקות את כל הדם. הם לא רצו שלוח הזמנים של ההאכלה יאט. כשהלכתי ליד השולחן וראיתי את שלולית הדם על השולחן ועל הרצפה, התעצבתי. הייתי עצוב על הבחור שנפגע ועל זה שתקף אותו. התברר שזה היה קריפ אחד שחתך ודקר חבר קריפ. עשיתי מדיטציה והתפללתי שהגברים האלה ישוחררו מכבדים כאלה קארמה. הרהרתי במוחי שלי. כמה יש לי חמלה, אבל עדיין יש שרידים של קיצוניות כעס בתוך המוח שלי. אני חושב שאני מנסה לשנות מהר מדי. אני רוצה להשתחרר עכשיו מ כעס, חמדנות ובורות. אני חייבת להזכיר לעצמי שזה לוקח זמן ולתרגל, להתאמן, להתאמן.