ילדי רחוב

יש תשעה ילדים במשפחה שלי. לכולנו יש אבות שונים, ואף אחד מאיתנו לא סיים את התיכון. כילדה, אמי הוטרדה על ידי אביה החורג וחבריו. כשהייתה מתבגרת, כשסיפרה לאמה, אמה לא האמינה לה ושלחה אותה למנזר עבור מה שנקרא בנות סוררות. היא עברה התעללות בסביבה מסודרת זו על ידי נזירות וכמרים כאחד, פיזית, מינית, נפשית ורגשית. אני מבין למה היא התבלבלה כמבוגר.

כילדה היו לי רעיונות מאוד גזעניים. חיי המשפחה שלי היו כאוטיים והקש האחרון היה כשאמי קיבלה גבר חדש, גבר אפרו-אמריקאי, ומבחינתי זה נתפס כבגידה מוחלטת. תוסיפו לזה שהיא דרשה באיום באלימות פיזית שנקרא לו "אבא". הייתי בן 13, ובנפשי, אמא שלי מתה באותו יום. באותו לילה, עזבתי, כדי לא לחזור.

הלכתי לרחובות שם מצאתי הרבה ילדים, נערים ונערות שהגיעו ממצבים דומים. היום אני יכול לראות שזה הפך לתא המשפחתי החדש שלי. זו הייתה גם התקופה שבה התוודעתי לסקס ולסמים ולרוקנרול, בדיוק כמו שהשיר אומר. זה הפך להיות שלנו המנטרה. אף בחורה לא הייתה עם הקבוצה אלא אם כן היא "הוציאה". כולנו נקלענו לשלנו המנטרה ועשינו כל מה שעשינו כדי להביא את הכסף למסיבה - לשדוד, לגנוב, סקס, הונאה וכו'.

כשנה אחרי שעזבתי את הבית, ראיתי את אמא שלי במרכז העיר קליבלנד. היא אפילו לא שאלה אם אני בסדר. כל מה שהיא אמרה זה שעשיתי את הבחירה שלי ואני לא צריך לספר לאנשי הרווחה שאני כבר לא גר בבית. עכשיו תזכרו, היא מספרת את זה לילד שהיה רק ​​בקושי בן 14. כן, זה כאב מאוד. אבל רגש היה חולשה; אין מקום למותרות כאלה.

מופע ילדי הרחוב הקשיח הוא מנגנון הגנה שפותח כתוצאה מכורח, להישרדותם של הילדים. (תמונה על ידי שריאנס בהנסלי)

לרוב האנשים יש רושם שגוי של ילדים ברחובות, חושבים שהם שחצנים, תוקפניים ומרדנים. אמנם על פני השטח זו המראה, אבל צריך להבין שברחובות מדובר במנגנוני הגנה שהתפתחו מתוך צורך, להישרדותם של הילדים. הילדים האלה נמצאים בבטן האפלה של חברה רעה, פוגעת, בוגרת שמחפשת את הילדים האלה לנצל ולהתעלל. אז הם כפי שהם בגלל האופן שבו התייחסו אליהם על ידי משפחותיהם, קרוביהם והחברה שלהם. במוחם, לא ניתן לסמוך על אף מבוגר, שכן בסופו של דבר הם יפגעו בך. אז עדיף להיות חלק מקבוצה, כנופיה, כמשפחה פונדקאית שאתה יודע שתכסה את הגב שלך ואתה תכסה את שלהם. בסופו של דבר זה הופך להיות עניין של אנחנו מול אותם, של שנקבל אותם לפני שהם מקבלים אותנו.

חייתי ברחוב כתוצאה מחיי הבית שלי, ההתעללות והדרכים הרופפות של אמי דחקו אותי החוצה. אבי נעלם מזמן. הילדים שאיתם התחברתי היו כולם מאותו דומות. כולנו היינו חסרי אמון, אפילו פרנואידים כלפי מבוגרים וכלפי החברה בכלל. זה היה נכון במיוחד לגבי הבנות, כי הן היו הרבה יותר פגיעות להתעללות בגברים בוגרים. נכון שאנחנו הבנים בקבוצה ניצלנו אותם במובן המיני, אבל באותה תקופה אף אחד מאיתנו לא ראה את זה כך. ראינו אחד את השני כנמל בטוח, כביכול.

אני זוכרת שהתעוררתי במכונית נטושה בטלטלה, מבולבלת, ואז הסתכלתי מסביב וראיתי את הבחורה שהייתי איתה בלילה הקודם וחוותה תחושת חמימות. היא הפכה ל"מחלקה" שלי ואני שלה, ואנחנו היינו המחלקות וגם המגינים של המעגל הגדול יותר של ילדי רחוב. כל האחרים היו סגורים בחוץ ולא ניתן לסמוך עליהם בשום נסיבות. הלקחים של הרחובות, של נתפס לבד בסמטה חשוכה ומוכה על ידי גברים שיכורים צוחקים או ניצול לעבודה שלנו וצחקות על ידי נשים בוגרות או הבנות שנאנסות בקבוצה ומכות על ידי גברים. לא, היינו היחידים שיכולנו לסמוך עליהם.

לחברה הייתה התשובה - לנעול אותם. הבעיה היחידה עם הפילוסופיה הזו היא שהמקומות שהם שלחו לנו היו לרוב גרועים יותר מהרחובות שמהם באנו. יותר כעס בונה, השכלה נוספת נרכשת בדרך של הישרדות וכאשר נשתחרר - וכולנו נשתחרר יום אחד - כעס, אלימות, אדישות ואדישות משתחררים על החברה פי עשרה.

עשיתי הרבה דברים בחיים האלה שאני לא מאוד גאה בהם, במיוחד בימי ברחובות. הייתי נער מאוד כועס, פרנואיד, שאהב סמים ואלכוהול, חומרים שהזינו עוד יותר את הגישות השליליות שלי. מבעד לעיניי אז, לא יכולתי לראות את הידיים המסייעות של מבוגרים מסוימים שבאמת ניסו לעזור. במקום זאת, כל מה שיכולתי לראות היו המניעים הנסתרים שלהם.

כל מבוגר הוא איום פוטנציאלי. למה? כי קל יותר לראות את כל המבוגרים באותו אור. אם כולם נתפסים כאיומים פוטנציאליים, אז אף אחד מהם לא יכול להתקרב מספיק כדי לפגוע בך. גבר בוגר יכול לגרום נזק רב לילד. אז קל יותר, ומנקודת המבט שלנו (באותה תקופה), חכם יותר, לחשוד בכולם.

מנקודת המבט שלנו, מעולם לא היו מבוגרים אדיבים, כי מעולם לא אפשרנו לאף מבוגר להתקרב אלינו כל כך. אנחנו ילדי הרחוב הם הניצולים של האלימות וההתעללות במבוגרים, במיוחד המבוגרים בבתים שלנו, שאמורים להיות מהימנים יותר. כל מה שקשור למבוגרים נראה אז דרך מסנן האלימות וההתעללות בעבר שהושלכו עלינו על ידי מבוגרים.

השגנו אוכל על ידי גניבתו, או שאכלנו מאשפה ממסעדות וחנויות שזורקות אוכל טוב לגמרי - הם צריכים לזרוק אותו כי הוא לא הוגש או שתאריך התפוגה עבר. קנינו אוכל גם בכסף שהרווחנו בפעילות הפלילית שלנו - מעשי שוד, מכירת רכוש גנוב וכו'.

ישנו בבניינים שרופים או נידונים, מכוניות זבל, מתחת למרפסת, בפארק, בכל מקום שיכולנו.

לקבוצה היו חוקים, והמטרה שלנו הייתה פשוט לשרוד. אז הכללים היו שכל מה שעשינו נעשה מתוך מחשבה על "המשפחה". דאגנו זה לזה; הגנו אחד על השני; ניחמנו אחד את השני. אם אחד מ"המשפחה" עשה משהו שסיכן את רווחת המשפחה, הם טופלו במהירות וללא ספק. זה נעשה באלימות שהתחרטה עליה. בדרך כלל כל הקבוצה הייתה מצטרפת להכות אותם ולהשאיר אותם שם מחוסרי הכרה. זו הייתה הדרך היחידה להתמודד עם דברים כאלה. הרי לא יכולנו להוציא מזה שאנחנו רכים. לא, המילה ברחוב הייתה צריכה להיות שאם תחצה אותנו, תשלם ביוקר. רק עבירה אחת הותרה אי פעם. אחרי שהכו, היית לבד. ללא יוצאי דופן. ההישרדות שלנו הייתה תלויה בזה.

לפעמים השלטונות היו אוספים אותנו. כן, כמה פעמים הם עשו זאת. לפעמים לא היו לוקחים אותנו לכלא. במקום זאת, השוטרים האלה היו לוקחים את מי שהם תפסו לרובע המחסנים, "הדירות", והיכו אותם לעזאזל באגרופים, במגפיים ובמקלות הלילה שלהם. קיבלתי את זה פעמיים, מכונית 211, רובע 2. הם היכו אותי די קשה, סגרו את אחת מעיניי - עדיין יש לי את הקשר על המצח מהם. המכות שלהם גרמו לי להשתין במשך שבוע. אבל היה לי מזל, כי הם תפסו אותי רק פעמיים. זה היה משחק עבורם. זו הייתה הישרדות עבורנו.

הארוך ביותר שאי פעם ביליתי במתקן לנוער היה שמונה חודשים. בדרך כלל הם פשוט היו משחררים אותי למחרת ואומרים לי להזדקף וללכת הביתה. ובכן, זה לא היה עומד לקרות.

הילדים האלה לא יודעים מי הם ולאן הם שייכים. כשהחיים הפנימיים שלך הם מקום שאתה צריך להתרחק ממנו, זהות היא בלתי אפשרית. בלי חיים פנימיים, איפה אתה? הם צריכים לזכור לא לזכור, וזה שובר אותם. היום אנחנו כל מה שהיינו בעבר. בלי הזיכרונות שלנו, אני לא חושב שאנחנו יכולים להיות אנושיים לחלוטין. לא, אנחנו לא צריכים להיות קשורים לזיכרונות האלה, אלא להכיר וללמוד מהם.

במבט לאחור, זה כנראה היה הרבה יותר קשה על הבנות שהיו חלק מקבוצת הבורחים שלנו. זה היה ידוע שהדרך היחידה שהם יכולים להישאר עם הקבוצה או החבורה שלנו היא "לכבות". לשם כך, הם היו מוגנים וטורפי חיי הלילה הטורפים בנים ובנות כאחד הורחקו. אני מניח שמבחינתם, אנחנו הנערים המתבגרים היינו הפחות משתי רעות. אני לא יודע אם אתה יכול להבין את זה, אבל במובנים רבים הקבוצה שלנו הייתה כמו משפחה. באמת שמרנו אחד על השני. סקס היה רק ​​הצגה צדדית, כביכול, כלל שלא נאמר, אם תרצו, ובמציאות חלק קטן מאוד מהחיים ברחובות.

במקום זאת, רוב זמננו בילינו בחיפוש אחר אוכל ובמציאת מקום להתרחץ ולישון. קשה להשיג מקום בטוח לאכול ולישון מתחת לאלה תנאים, במיוחד כאשר כל מבוגר מהווה איום פוטנציאלי ולכן יש להתרחק ממנו ולהימנע ממנו. גם כנופיות יריבות היו איום שהיינו צריכים לעמוד על המשמר מפניו. גם עכשיו כשאני שומע על ילדי הלילה של היום, הלב שלי באמת יוצא אליהם. אני יודע לעומק בשביל מה הם הולכים ועוברים.

כל הבנות - והיו רבות שהיו חלק מהקבוצה שלנו במהלך השנים שביליתי ברחוב - עברו התעללות מינית או פיזית או שניהם. במבט לאחור, זו והייתה תקופה עצובה מאוד בחיי. אבל זה היה בדיוק כמו שהדברים היו. תקוותי הכנה שאף ילד לא יצטרך לעבור את מה שעשינו אז.

כשאנחנו הילדים היינו לבד בזוגות, בין אם ילד וילדה או ילד וילד או ילדה וילדה, חלקו רגעים אינטימיים יותר, לא מיניים. כולנו היינו כל כך בודדים, כל כך מאכזבים, כל כך לכודים, אבל שרדנו. ובכן, רובנו עשינו כשאיבדנו כמה בדרך לסמים ואקדחים. לעתים קרובות אני תוהה איך הסתדרו האחרים בחיים. כמה שנתקלתי בהם גם כאן וגם ברחוב. למרבה הצער, כל אחת מהבנות הייתה נשואה או עם בעל או חבר מתעלל עם חבורת ילדים.

אנחנו המבוגרים שוכחים מה זה להיות ילד, כמה זה יכול להיות מבלבל וכאוטי. כמבוגרים אנחנו כל כך נתפסים לעשות את הדבר ה"בוגר" שלנו שאנחנו שוכחים מהם הכל, ובמודע או לא, אנחנו מוותרים על יחס חסר אכפתיות כלפי היצורים החיים הרגישים הללו. זה כאילו מבוגרים שוכחים פתאום שהם עדיין ילדים ושמישהו צריך להיות שם בשבילם. במקום זאת אנו מבודדים את עצמנו כמבוגרים ומוציאים אנרגיית "אל תפריע". הילד המדובר קולט את זה, ואין להם אף אחד מלבד אלה שהם תופסים כמו שהם נמצאים באותה סירה כמוהם. הם מתאחדים ויוצרים "יחידה משפחתית" משלהם שבה הם יכולים לסמוך.

הכל מסתכם בפחד. הילדים חוששים מעוד התעללות ותחבולות מצד מבוגרים, במיוחד הבנות הצעירות. דרך התקשורת, למבוגרים רבים יש דימוי שלילי של ילדים. לעתים רחוקות מאוד תחנות חדשות מדווחות על הטוב שעושים ילדים רבים; אנו רואים רק דיווחים על בני נוער "פרועים ומשוגעים". מבוגרים לא יודעים, ששכחו לגמרי את שנות העשרה שלהם משלהם, מקשרים מיד את מה שראו בחדשות עם המתבגר שפונה אליהם ברחוב ומוציאים את אנרגיית ה"אל תפריע". הילדים קולטים את זה ומגיבים בעין. המעגל האינסופי של הסמסרה נמשך. במובנים רבים כולנו - מבוגרים וילדים כאחד - לכודים בחלום על ממלכת הגיהנום שלנו, שנוצרה במוחנו. אבל עבור הילדים האלה שנגזלו מחפותם, זה הרבה יותר גרוע.

אני שמח שאתה עובד עם צעירים. הצעה: אל תנסה להיות אחד מהם. אל תנסה ליצור רושם שאתה יכול להתחבר. פשוט תהיה שם בשבילם, בלי חוטים. אני זוכר כמה אז, במיוחד במוסדות לנוער, שטענו, "גבר, אני יודע מה אתה עובר. הייתי שם." כמובן, מעולם לא נדרשו יותר מכמה רגעים כדי להוכיח להם את ההונאה שהם היו. רובנו רק רצינו שמישהו יקשיב לנו, שיכיר בקיומנו כיותר מאשר אי נוחות, שיתייחס אלינו כאל משהו יותר מ"ילד בעייתי". זכרו, כל חיינו הצעירים, אמרו לנו מבוגרים שאנחנו חסרי ערך, טיפשים ומקור לכל הבעיות. בגלל ניסיון חיינו, אנחנו כבר לא ילדים, אנחנו ניצולים מוקשים במלחמה של ילדים גוּף. אני חושב שאחת הטעויות הגדולות ביותר שמבוגרים בעלי כוונות טובות עושים בהתמודדות עם הילדים הבעייתיים האלה היא שהם שוכחים עד כמה החיים משוגעים לבני נוער. החלק הקשה ביותר בחיי כשגדלתי היה בגילאי 13 עד 16. כמובן, זה בגלל שהאדם לכוד בין ילדות לבגרות. אז אנחנו יכולים להיות שם רק בשבילם ובעדינות (לזכור איך היינו בגיל הזה), לנסות להציע להם הדרכה על סמך ניסיון חיינו. אבל ברגע שאנחנו המבוגרים מנסים להפוך אליהם, אנחנו מאבדים אותם. הילדים האלה הם העתיד שלנו. לכן ההיגיון מכתיב כי על ידי סיוע להם, אנו מבטיחים עתיד טוב יותר לכל הנוגעים בדבר. כדי להתמודד עם הילדים המיוחדים האלה אנחנו חייבים להיות מסוגלים להראות להם כבוד, אחרת לא נגיע איתם לשום מקום. עלינו להיות לא שיפוטיים ופתוחים למי שהם ולמה שהם חוו.