נסיעה ברכבת הרים
לפי VR
אנשים כלואים 
על מדיטציה 
יוני 12, 2005 
התרגול שלי התחיל עם הרבה דמעות, במיוחד בהתחשב בכוחה של חרטה. ככל שהתאמנתי יותר מדי יום, הבנתי שאני עדיין עובר על הרבה ממה שממשיך להציק לי. אחר כך עברתי תקופת יובש כששרטתי משטחים אבל לא הלכתי הרבה יותר עמוק.
בעוד שהייתי רוצה להתבודד כדי להתאמן, יש עבודה, קורסים בקולג', תוכניות ליליות ותפקידי בקהילה הבודהיסטית כאן בסן קוונטין שמעסיקים אותי. בפעילויות אלו הרגשות השליליים שלי מתעוררים כאשר אני נתקל בעמדות שונות ודעות קדומות, שלא לדבר על שלי. ה וג'רסאטווה תרגול/נסיגה הוא באמת חודר לתהליך החשיבה שלי ולמעשים שלי, לפעמים יותר מדי, אז אני לוקח צעד אחורה ומסתכל קצת יותר עמוק לתוך התצורות המנטליות שלי. במהלך הנסיגה הזו, חוויתי בדידות רבה בקרב אחרים, בכיתי יותר ממה שאני רוצה להודות, וחשתי פחד וחרטה פנימיים. אבל איכשהו בכל בוקר וערב אני עדיין מצליחה לשלב רגליים ולהתקדם. אני גם מזמר במהלך היום, כלומר, ארוחת צהריים, הפסקות ועמידה בתור.
מלבד רכבת ההרים שבפנים, הבנתי עד כמה אני לא מתאמן בנוכחות מלאה. אקח את זה צעד אחד קדימה: בגלל התרגול הזה של להרגיש את הכאב שלי, קל יותר להרגיש ולראות את הכאב של אחרים. קל לראות את מוחי נודד ללא מטרה, לפני שמתמקדים ב המנטרה או נשימה.
אנא דעו שהמאמצים של בהיקשוני ת'בטן צ'ודרון, ג'ק ושלכם עושים שינוי בחייהם של אחרים. ללא תמיכה, קשה מאוד לאלו מאיתנו הכלואים להתאמן ולהישאר מרוכזים. תודה על המאמצים והתמיכה המתמשכים. מתישהו, הייתי רוצה לשמוע למה תורתו של זופה רינפוצ'ה.
עם metta, אני מרכין.
אנשים כלואים
אנשים כלואים רבים מכל רחבי ארצות הברית מתכתבים עם הנכבד תובטן צ'ודרון ועם נזירים ממנזר סרבסטי. הם מציעים תובנות נהדרות לגבי האופן שבו הם מיישמים את הדהרמה ושואפים להועיל לעצמם ולאחרים אפילו במצבים הקשים ביותר.
