נפטר מהכפתורים שלי

פעם שמעתי את אחד הנזירים הבכירים אומר שתפקידו של המורה שלנו ללחוץ על הכפתורים שלנו, ותפקידנו לפרק אותם. אז, התחלתי לחשוב הרבה על כפתורים. מה הם? האם הם גדולים ועגולים כמו אלה שאנו תופרים על בגדים? האם הם כפתורי קליפס? האם הם כמו כפתורי מחשב עם חוטים וחוטים ארוכים? מה הם הכפתורים האלה שהמורה שלי ואחרים ממשיכים ללחוץ?

התחלתי בניסיון לאתר את מיקומם. שאלתי את עצמי: האם הכפתורים האלה אצלי גוּף? לא. לא יכולתי לראות שום כפתור על או בתוכי גוּף. אז, כברירת מחדל, הם צריכים להיות בראש. מכיוון שהמוח אינו דבר מוחשי, יוצא שכל דבר בו חייב להיות גם לא מוחשי. אבל איך הכפתורים האלה יכולים להתקיים במוחי?

מניסיוני, הכפתורים הללו מרגישים כמו נקודה רכה, אזור פגיע שכאשר מתמודדים איתו הוא כואב וכואב ומעורר תגובה. הם מזכירים לי פצע בבשר, שריטה, חתך או פריחה גוּף שהוא מאוד רגיש למגע - אפילו המגע הקל ביותר מייצר תחושה כואבת וסלידה מיידית או תגובה מסוג "התרחק".

השאלה השנייה הייתה: מה בנפש יכול להוליד כאב וסלידה? הדברים היחידים שיכולתי לחשוב עליהם שיוצרים מצב כזה בתודעה הם מחשבות, במקרה הזה מחשבות שגויות - תפיסות שגויות, סילוגיזם לא חוקי.

אז בדקתי את הרעיון הזה. תמיד, כאשר הסתכלתי מקרוב, גיליתי שהכפתורים שלי הם למעשה רעיונות או מחשבות שאינם מבוססים על המציאות; הם סילוגיזם לא חוקי. למשל, הרגשתי כעס בכל פעם שאדם מסוים אמר לי מה לעשות - זה היה כפתור בשבילי. כשהסתכלתי על מקור התגובה שלי - הסילוגיזם הבסיסי - גיליתי את הדברים הבאים: "לא צריך שיגידו לי מה לעשות כי אני מבוגר ומנוסה יותר מהאדם שאומר לי מה לעשות." האם הנימוק הזה מתקיים?

בתור התחלה, יש הרבה אנשים צעירים יותר שהם מנוסים ובעלי ידע רב ממני בתחומים רבים ושונים, כמו בישול, ספורט, מתמטיקה, מחשבים וכו'. וגם אם האדם למעשה לא מנוסה יותר ממני, הוא/הוא אולי מודעים למשהו שצריך לעשות באותו הרגע שאוכל לעזור בו. לכן, כפי שאנו אומרים בשיעור דיבייט, אין התפשטות.

מכיוון שההיגיון שמאחורי המחשבה הזו פגום, הדיסוננס עם המציאות יוצר בחשיבה שלי פגיעות שמעוררת תגובה כאשר מאותגרים. יוריקה! זה הכפתור.

כדי לפרק את הכפתורים האלה, אני צריך לזהות ולהחליף חשיבה פסולה בסילוגיזמים נכונים. סילוגיזם נכון שאוכל להשתמש בו במקרה זה יכולה להיות: "אני אוהב כשאחרים מבקשים את עזרתי כי אני מעריך עבודת צוות." אם אני מנוי על דרך החשיבה הזו, כשמישהו, ללא קשר לגיל, אומר לי מה לעשות, יש פחות סיכוי שאחווה סלידה או כעס.

כתוצאה מתרגיל זה, אני שם לב יותר כאשר הכפתורים שלי נלחצים כדי שאוכל לזהות את ההיגיון הפגום שלי ולתקן אותו. בעיקרון, אני משנה את המחשבות שלי, כפתור אחד בכל פעם.