אין אויבים

כמו רוב היצורים החיים הרגילים יש לי שלוש קופסאות שבהן אני מניח יצורים חיים רגילים אחרים. יש את קופסת החברים שבדרך כלל מלאה ברוב אבל לא בכל בני המשפחה והמכרים. עמיתים מתרגלי הדהרמה כובשים את הקופסה הזו. יש את קופסת הזר שהיא גדולה מאוד וכוללת את רוב שבעת מיליארד האנשים על הפלנטה שאני לא מכירה ולעיתים רחוקות חושבת עליהם. ואז יש את תיבת האויב. הו, תיבת האויב הזו. זה מסובך. בתור בודהיסט אני מבין שהקופסאות האלה נזילות במקצת. היו אנשים שהתגוררו בכל אחת מהקופסאות שלי בזמנים מסוימים. לפעמים החלפת קופסאות במהירות בטווח של 24 שעות.

כמתרגל מהאיאנה אני מכיר בכך ששלושת הקופסאות הללו עשויה להיות בעייתית. אם אי פעם אני הולך להתפתח bodhicitta, ברצון להגיע להארה לטובת כל היצורים החיים, אצטרך להתחיל בשוויון נפש ואז לפתח אהבה וחמלה שווה לכולם. להחזיק קופסה של זרים ואויבים אינו תורם לפיתוח שוויון נפש. המודל לחיקוי שלי, הוד קדושתו ה הדלאי לאמה, די ברור שיש לו רק קופסה אחת. הוא רואה בכל הזרים חברים אבודים. ובאשר לסינים שגרמו לו ולעם הטיבטי נזק וסבל רב, הוא נופים הם פשוט כיצורים חיים סובלים שרוצות אושר ופועלות תחת השפעת בורות עצומה, ייסורים ושליליים. קארמה. הוא אינו מסתכל עליהם כעל אויבים, אלא כעל חברים הזקוקים להבנתו ולחמלתו.

ככל שתרגול הדהרמה שלי התקדם, אני מוצא את קופסת הזר שלי מתכווצת באופן משמעותי. הבנת היווצרות תלות וטוב לבם של אחרים אפשרה לי לזהות את שלל האנשים בקנה מידה עולמי שעושים דברים שמועילים לי ולאהוביי. לאחרונה אכלתי כמה ענבים טעימים שרכשתי בקוסטקו. כשהסתכלתי על המיכל גיליתי שהענבים האלה הגיעו מצ'ילה! נדהמתי איך הם יכלו למצוא את דרכם לשולחן שלי והתחלתי להרהר במספר העצום של יצורים חיים שהיו מעורבים בגידול והפצה של הפינוק הטעים הזה. אין ספק, אני מרוויח מהמאמצים של מספר בלתי ידוע של יצורים על הפלנטה הזו. אז, אני באמת יכול לקרוא להם זרים? והאם אני לא צריך לדאוג להם? בזמן שאכלתי אמרתי לעצמי בשקט, "מי שאתה שגידל וקטף את הענבים הנפלאים האלה שתהיה מאושר ולא תסבול."

במאמץ לפרק את תיבת האויב שלי קראתי לאחרונה ספר בשם זרים בארץ משלהם מאת ארלי ראסל הוכשילד, סוציולוגית ליברלית מברקלי, קליפורניה. כמו רוב האמריקאים הליברליים מבחינה פוליטית, תיבת האויב שלי הייתה על גדותיה בשמרנים מהימין שרואים את העולם אחרת לגמרי ממני. אם זו הייתה נחמה כלשהי, ידעתי שגם תיבת האויב שלהם מלאה באנשים כמוני. אם התכוונתי להתקדם בתרגול הדהרמה שלי, הייתי צריך לעשות משהו בנידון.

איך יכולתי לרוקן קופסה של אנשים שעשו כל כך נזק למרקם ארצנו? לפחות, כך ראיתי את האנשים האלה. הפתרון שלי היה לנסות ולהבין אותם. חשבתי שאם אוכל להבין טוב יותר את הימין הפוליטי, אולי אוכל לפתח קצת אמפתיה, חמלה, ובסופו של דבר שוויון נפש. וזה בדיוק מה שארלי ראסל הוכשילד עשתה. במשך תקופה של חמש שנים היא בילתה בסנט צ'ארלס, לואיזיאנה, ראיינה והתיידדה עם רבים מתומכי ימין, שמרנים, אוונגליסטים, מסיבת התה, טראמפ. היא ירדה לשם בלי אג'נדה מלבד לנסות ולהבין את הימין האמריקאי. היא פנתה לכולם בענווה ובחמלה ופיתחה כמה חברויות טובות בתהליך.

הספר הזה היה הסם הסודי שהייתי צריך. יצאתי לא בהכרח מסכים איתם נופים. למעשה, מצאתי את ה"היגיון" שלהם לגבי דברים רבים כמו סביבה די פגום ופרדוקסלי. אבל, לפחות, הצלחתי להבין סוף סוף איך הם הגיעו למסקנות שלהם. והנה באה האמפתיה. הודיתי בפני עצמי שאולי תהיה לי אותה השקפת עולם אם הייתי גדל באותה סביבה סוציו-אקונומית ודתית. אנחנו לא בהכרח צריכים להסכים עם מישהו כדי לגלות אמפתיה, חמלה ושוויון נפש כלפיו.

אז איך תיבת האויב שלי בימינו? קיצובתי בצורה חמורה את צריכת מחזור החדשות שלי. אני צופה ב-CNN מספיק כדי להישאר מעודכן במה שקורה בעולם אבל מכבה את זה לפני שלחץ הדם שלי מתחיל לעלות. הדבר העיקרי שאני יכול לעשות הוא להצביע בנובמבר ולהתפלל שחסד וחמלה יהיו המנצחים. אני מבין שזו סמסרה והאויבים האמיתיים הם שלי ריכוז עצמי ובורות תופסת את עצמה, לא יצורים חיים אחרים שעושים כמיטב יכולתם תחת השפעת הבורות, כעס, ו התקשרות.