קבלה עצמית

לאחרונה, התמקדתי בפרקטיקות של קבלה עצמית ואמפתיה עצמית כפי שנלמדו בתקשורת לא אלימה. נראה לי שזה הדבר הראשון שצריך לעשות בדרך הרוחנית. כיצד נוכל לפתח חמלה כלפי אחרים מבלי לקבל תחילה את הכאב הפיזי והנפשי שלנו ולהתחבר עמוקות לחוויה שלנו?

התנהלות אתית וקבלה עצמית קשורות זה לזה. כשאין לנו קבלה עצמית, אנו עלולים לפעול בדרכים הרסניות. בהקשר זה ניתן לראות באי-סגולה ניסיון נואש לענות על הצרכים שלנו על חשבון אחרים ועצמנו. פעולות כמו התמכרות לשיכרון והתנהגות מינית לא נבונה פוגעות בכל המעורבים, משמשות להתעלם מהפגיעה שלנו ופועלות כסירוב לקבל את הסבל שלנו.

כשאני נזכר בזמנים קודמים של סבל נפשי עז, אני רואה שלא רק שחסרה לי חוכמה, אלא גם חסרה לי קבלה או אפילו חיבור לחוויה שלי. הכאב שלי היה באשמתו של מישהו אחר והאושר שלי היה באחריותו של מישהו אחר. היה נתק מוחלט בין הרגשות שלי לבין התפקיד שלי בעלייתם.

אז חשבתי שמה שעשיתי, איך אני נראית ומה אנשים חושבים עלי הגדירו אותי; זה היה אני. סירבתי לקבל את מה שעשיתי ואיך שאני נראית. עליתי ויורדת רגשית על סמך מה שחשבתי שאחרים חושבים עלי, תוך סירובי לקבל את עצמי.

אבל האם טעות עושה אותי רע? האם המעלה שלי עושה לי טוב? האם ביסוס הביטחון העצמי שלי על ההתנהגות הלא מושלמת שלי יציב? האם ההסתמכות על נעוריי היא מהימנה? האם ערך עצמי שתלוי בדעות של אחרים יציב? בעיקרון, אני צריך לשאול, "האם מספיק קבלה מותנית?" האם קבלה מבוססת על דברים בלתי נצחיים המעורבים בסבלות מסוגלת להביא לי שלווה ושביעות רצון מתמשכת?

רק קבלה, אהבה וחמלה ללא תנאי כלפי עצמנו היא אמינה. לכן, כדי להשיג מטרה זו, עלי להסתמך על העצה של אלה שהשיגו קבלה ללא תנאי בעצמם ואלה השואפים לעשות את אותו הדבר. הם מקורות המקלט המהימנים היחידים.

דמיינו את עצמכם מקבלים את התעוררותם של רגשות לא נעימים ואת פטירתם של רגשות מהנים, ובכך מטפחים שוויון נפש כלפי מכלול החוויה שלנו.

מקבלת את הסבל שלי,
אין לי רצון לפגוע באחרים.
מקבלים את הסבל שלהם,
אני נאלץ לעזור להם.

שלא נתרחק מהחוויה שלנו אם נעימה ואם לא נעימה, אלא נפנה אליה בחוכמה. שנקבל זאת, נחזיק בה, נשמור על עצמנו בטיפול, ואז נמשיך להרחיב את הרוך והאהבה כלפי חוץ עד שהיא תגיע לכל היצורים החיים.