ההטיה הפוליטית שלי

לאחרונה קראתי סקר חדש ממרכז המחקר Pew שהראה שלרוב הרפובליקנים והדמוקרטים יש מעט חברים או אין להם חברים במפלגה היריבה. בהשוואה למחקרים קודמים המספרים השתנו באופן דרמטי. כמו כן, ההשקפה הבלתי חיובית של המפלגה היריבה עלתה ב-30 אחוז עצום.

מנקודת מבט אישית אני אשם כפי שהואשם. הארגונים שאליהם אני שייך והשתייכותי הדתית מסננים מראש בנוחות את רוב החברים שלי. אבל מה לגבי שכנים וקרובי משפחה? אני גר בשכונה שבה הרוב הוא של הצד השני. נהגתי ללכת לאירועים קהילתיים אבל אשתי ואני מוצאים את עצמנו מתבודדים יותר ויותר. אנחנו בדרך כלל שומרים על הפוליטיקה שלנו נופים לעצמנו. הלוואי שאחרים היו עושים את אותו הדבר. קצת יותר קשה להימנע מהמשפחה. למרבה המזל, האנשים האלה גרים שש שעות משם. ואם הנושא פונה לפוליטיקה תמיד יש עוד חדר לברוח אליו או שיחת טלפון חירום שאני רק צריך לעשות. אני לא אוהב עימות אז האפשרות האחרת היחידה היא הימנעות. שיח אזרחי נראה בלתי אפשרי כאשר לשני הצדדים של משפחה יש תפיסת עולם כה שונה באופן דרמטי. אשתי ואני מנסים להתרחק מהדת ומהפוליטיקה. למרבה הצער, יש אנשים שפשוט לא יכולים להתאפק.

כמתרגל דהרמה אני בהחלט רוצה שלכל היצורים החיים יהיו אושר וחופש מסבל. אני מכיר את כל הסיבות הטובות לא להפריד אנשים לקטגוריות מלאכותיות של חבר, אויב וזר. אבל נראה שאני עושה בדיוק את זה על ידי להחזיק כמה אנשים קרובים ולתרגל "שוויון נפש" על אחרים בטווח זרוע. זה אולי שוויון נפש של מיקי מאוס, אבל זה כל מה שאני מסוגל כרגע. אני כל הזמן מזכיר לעצמי את הבודהיסט נזיר שנכלא ועונה על ידי הסינים הקומוניסטים במשך שנים רבות. לבסוף הוא שוחרר וכשנשאל ממה הוא חושש הכי הרבה תשובתו היא שחשש לאבד את החמלה כלפי שוביו. אני יכול רק לשאוף לקבל את אותה חמלה כלפי כל היצורים גם אם פתקי ההצבעה שלהם נראים שונים לגמרי משלי.