כוחה של אופטימיות

• צפרדעים וסנאי אדמה: שתי קומות
• היתרון בהסתכלות על מצב בראש שמח
• לשמוח במה שטוב בעולם
• הצעות ל אימון מוח תרגול

כוחה של אופטימיות (להורדה)

רציתי לדבר על הטיול שלנו אתמול כשהלכנו לראות את החברים שלנו באדמתם בקרבת מקום. ובנוסף לאהבתם המוחלטת לטבע וליצורים החיים, מה שבאמת נשאר איתי משעות אחר הצהריים היה ההסתכלות האופטימית שלהם על החיים.

בשלב מסוים ג'ים סיפר לנו את הסיפור על כך שהוא נמצא על הגומה ה-16 של מגרש גולף ושמע צפרדע מקרקרת. (או שזו הייתה קרפדה? בכל מקרה... אני חושב שזו הייתה צפרדע, מקרקרת.) הם התחקו אחריה. אחת מרגליו הייתה תקועה בממטרה וג'ים ניסה להוציא אותה החוצה, הוא לא הצליח להוציא אותה, הצפרדע עומדת למות אם היא תישאר שם. אז הם כרתו את רגל הצפרדע - כי זו הייתה הדרך היחידה לשמור עליה בחיים - לקחו אותה הביתה, טיפחו אותה. הייתה להם את הבריכה הקטנה הזו שהם יצרו, הכניסו את הצפרדע לבריכה, והוא ריפא. והוא חי ארבעה חודשים בבריכה הזו עד שבאחד בספטמבר הייתה לנו הקפאה פתאומית ואז הוא פשוט היה קפוא שם ומת.

ג'ים סיפר את הסיפור ולבי הלך, "אוי, הצפרדע המסכנה הזאת, הוא מת ככה, קפוא במים." וג'ים אמר, "זה היה כל כך נפלא שהוא בא והוא גר ארבעה חודשים איתנו." וחשבתי, "וואו, איזה מקרה של חצי הכוס המלאה וחצי הכוס ריקה." ובכל פעם שג'ים דיבר על כל אחד מהיצורים החיים על אדמתם זה היה באהבה רבה כל כך והוא קיבל לחלוטין את ארעיותם, שהם לא הולכים להיות שם לנצח. שהם היו יצורים זמניים וכמה זמן שהם היו שם הוא היה מאושר.

וחשבתי, עכשיו זו באמת נקודת המבט של הדהרמה, לא? כך לגמרי מסתכל הקדושה על החיים. בעוד שרבים מאיתנו נתקעים ב"מה שיכול היה להיות אבל לא היה," או, "מה שהיה צריך להיות, אבל לא." איפה הם רק מסתכלים על מה שהיה ושמחים מזה. "וואו, הצפרדע לא מתה על מגרש הגולף, היא חיה עוד ארבעה חודשים איתנו, בצורה מאושרת, בבריכה הזו." ושניהם פשוט שמחו על כך.

אז חשבתי, אתה יודע, זה באמת דבר שחשוב לנו ללמוד. בין אם אנחנו עובדים עם אחרים ובין אם אנחנו מסתכלים על ענייני העולם או מה שזה לא יהיה, תמיד להסתכל על מה שהולך טוב, מה קרה שאנחנו יכולים לשמוח עליו, בלי להסתכל על ה-"woulda, coulda, shouldas. ” מה שלא משנה. אבל רק לשמוח ממה שהיה.

תמיד הרגשתי ככה גם לגבי אבל. במקום להתאבל על עתיד שלעולם לא יהיה לנו, לשמוח שיש לנו מישהו בחיינו כל עוד היה לנו, ולהרגיש טוב עם זה, ואז לשלוח אותו הלאה באהבה. פשוט להיות שמח על מה שהיה.

אני חושב שזה אחר אימון מוח שעלינו לעבוד עליו בשקידה בתרגול שלנו. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה בשבילנו. אנחנו חייבים לעשות את זה. אנחנו צריכים לתרגל את זה. ושמענו דברים כאלה פעמים רבות, אבל בכל זאת כשאנחנו מרגישים קצת למטה במזבלות אז אנחנו אומרים "מה אני עושה?" אז אני חושב שאנחנו צריכים לעשות קצת - לכולם צריך להיות קובץ קטן או משהו קטן על מה לחשוב עליו: כשאני כועס, כשאני למטה במזבלה, כשאני בלה בלה בלה... ושיהיה לך ספר קטן שנוכל להתייחס אליו - שאנו כותבים כשאנחנו לא במצבים האלה - אבל אנחנו מתייחסים אליו כשאנחנו נמצאים כדי שנוכל לזכור איך לעבוד עם המוח שלנו. במקום לשבת שם ולומר "אהההההה... מה אני עושה?"

כמו כן, להיות מסוגל להסתכל על הטוב שבעולם, להיות מסוגל להסתכל על הטוב שבעולם ולראות את זה.

[בתגובה לקהל] כן, הוא כל כך רצה שיהיו לו סנאים קרקע קולומביאנים אבל אסור לך להביא חיים אל הרכוש שלך, רק מתים. [נוער בראש] איזה כלל מגוחך.

אז הוא עבד (באחת העבודות שלו) והייתה איזו הצפה או משהו, הוא מצא שני סנאים תינוקות אדמה. חמודים. והביאה אותם הביתה, הניקה אותם באותו לילה, הביאה אותם לשכנה שלנו שהיא משקמת חיות בר, היא הניקה אותם עוד שבועיים, עד כדי כך שהם היו במקום כל כך קטן שהם רבו אחד עם השני, והיא התקשרה. אותם ואמרו "בואו בבקשה וקחו את הסנאים שלכם". אז הם לקחו את הסנאי הביתה והסנאים התחילו להתאכלס אז עכשיו יש להם טונות כאלה. אבל זה היה, שוב, העניין הזה של, יכולנו להיכנס ל"אוי, הסנאים האדמה התינוקיים האלה שסובלים, אוההה [מייפח] אמא שלהם נהרגה...." ובמקום זה, ובכן…. (כי הם חשבו שהסנאים הולכים למות בכל מקרה): "בואו ניקח אותם הביתה, בואו ננסה, בואו נראה מה יקרה... וואו, תראה, הם חיו." אז זה היה גם סיפור נפלא.

ואז כשהסנאים התחילו לחפור בכל מיני מקומות שחלק מהאנשים היו מכנים מאוד לא נוחים, שוב, זה לא הפריע להם בכלל. כשהם הראו לנו כמה מהחורים, אתה יודע? במיוחד אחד…. זה כמו "אוי, לא אכפת לנו, הם חופרים, הם רק מנסים לחיות בדיוק כמונו..." ברוך הבא.

צפו בהמשך להרצאה זו: אופטימיות והתנערות