חובת המושבעים

לפני זמן מה כתבתי למנזר סראבסטי וביקשתי עצה בנוגע לחובת המושבעים. ואז מצאתי הווידאו של נכבד Chodron שעזר מאוד.

לפני כמה חודשים הייתי צריך לבחור שבוע — ככה עושים את זה כאן — אז זה היה השבוע שבו בחרתי למלא תפקיד של חבר מושבעים. ידעתי שיפטרו אותי נורא נורא, ואני הייתי.

זה היה כתב אישום לשוד מזוין. הילד הצעיר הזה, בערך בן 18, אתה יכול לראות שהוא דל ללכלוך, וגם אתה יכול לראות שאם משהו לא משתנה, צפוי לו עוד סבל. כתפיו כפופות כל כך חזק שהן כמעט נגעו באוזניו. הוא המשיך לתת לשומרי בית המשפט מבטים מלוכלכים. חשבתי על הילדים שלי והלוואי שיכולתי לתפוס אותו ולחבק אותו חזק; הוא נראה כאילו אף אחד מעולם לא חיבק אותו.

התחשק לי לבכות.

אילו היו מחזיקים אותי יותר, כנראה שהייתי בוכה במוקדם או במאוחר. זה היה פשוט קורע לב. הסנגור הציבורי נראה שחוק, אם כי כנראה עשה כמיטב יכולתו. התובעת המחוזי צחקה והתבדחה עם חבר המושבעים, כאילו הייתה במסיבה.

אני יודע שאלו היו ההתרשמות שלי, התפיסות וההשקפה שלי לגבי מה שקורה. היא גם רק רצתה להיות מאושרת ולא לסבול. אני מניח שהיו לי יותר מדי ציפיות; הכל נראה כל כך מוזר. עתידו של אדם צעיר היה בידיהם.

ישבתי שם וחשבתי, איזה סיכוי יש לצעיר הזה? אין גמילה בכלא; זה שם כדי להעניש. אין עזרה ברחוב; הם מקצצים כספים לזה ולזה, אבל שומרים על הפחתות המס לעשירים. אפשר לראות שילדים כאלה תקועים בין הפטיש לסדן, כשכל הזרעים השליליים שלהם מושקים.

אני לא אומר שאם הוא עשה מה שאומרים שהוא עשה, זה בסדר. זה לא. אבל זה פשוט כל כך עצוב, שאני לא רואה שום דבר חיובי בשום מקום.

ואז כשהבטתי בו, חשבתי על שלו בודהא הטבע, על כך שהוא הפך לא בודהא יום אחד.

בסופו של דבר אני מותש אבל שמח שהייתי שם, גם אם זה היה רק ​​לזמן מה, כי בסופו של דבר הייתי מספיק מודע להפיל את כל הרגשות והמחשבות העצובות שלי, ופשוט לנשום. אני עשיתי טונגלן (לקחת ולתת מדיטציה) בשבילו.

אולי בגלל זה הייתי שם, אולי כדי לעזור ליצור סיבה להבשלת הזרעים החיוביים שלו. כולנו יצרנו את הסיבות להיות יחד בחדר הזה מתישהו בעבר. איפה שהוא כנראה עזר לי.

יהי רצון שכולנו נרוויח מהתפילות והתרגול שעשיתי בשקט, שהוא וכולנו נהיה משוחררים במהרה מהסבל ומכל הסיבות שלו.