למה לא אני?

משהו ששמתי לב אליו כבר הרבה זמן הוא איך, כשאנשים חווים סבל ועצב, דבר נפוץ מאוד שאנחנו מוצאים את עצמנו אומרים הוא, "למה אני?" אני חולה, למה אני? הרגע איבדתי את העבודה שלי, למה אני? אשתי עזבה אותי, איבדתי את כל מה שהיה לי אי פעם, למה אני, למה אני, ועוד ועוד. "למה אני?" חייבת להיות השאלה הכי אנוכית שנשאלה אי פעם.

נראה שאנו מרגישים שלסבל אין זכות להיכנס לחיינו. מתוך מיליארדי ומיליארדים של יצורים חושבים, אנחנו הכי פחות ראויים לקשיים ולקשיים שלנו. אני עדיין תוהה למה זה. שלא לומר שלא הרהרתי באותה שאלה פעמים רבות בחיי הצעירים - אשם כפי שהואשם! אנחנו נולדים, אנחנו מזדקנים, ומתים. אנו חווים צורות שונות של סבל לפני, במהלך ואחרי כל אחד משלבי הקיום הללו, בלתי נמנע לחלוטין. אנו מחפשים כל הזמן דרכים ואמצעים להנעים את החיים לאורך כל הדרך, אך נראה שככל שאנו מנסים לשפר אותם, כך הם למעשה נהיים גרועים יותר.

לפני כמה ימים הסתכלתי במראה, ושמתי לב שיש לי זילוף נדיב של שערות אפורות על הראש שלי. התגובה הראשונה שלי הייתה, "למה אני? אני רק בן 28. אני צעיר מדי בשביל זה!" ואז הבנתי כמה פתטית אני נשמעת לעצמי. דברים באמת יכולים להיות הרבה יותר גרועים.

כמתרגל של בודהיזם מהאיאנה (רכב גדול), ה"למה אני?" הוא אפילו יותר אנוכי מאשר בהקשר ארצי. אנשים שמתרגלים מהאיאנה לומדים, מתרגלים וחווים דברים כדי לשכך את הסבל של אחרים - כל האחרים. לאדם שרוצה לדרוך את בודהיסטווה (אדם שטיפח את המשאלה להגיע להארה למען כל היצורים) הדרך, השאלה שעלינו לשאול באמת, כאשר אנו רואים סבל של אחרים, היא, "למה לא אני? למה אני לא יכול לקחת את הסבל שלהם על עצמי?" זה באמת הרצון שלי לראות את הכאב והסבל מוקלים.

עלינו למצוא דרך להקל על סבלם של אחרים ללא מחשבה להיראות רע לאחרים. כל עוד אנחנו יודעים שאנחנו באמת ובתמים מנסים לעזור, הדעות הרעות של אחרים לא חשובות.

תודה על הזמן שהקדשת, שיהיה לכולכם טוב ומאושרים.