יהושע

אח אוהב

"ג'וש אמר שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה. – 24 בפברואר 1979."

כתובות בכתב ידה של סבתא רבא שלי, המילים הללו מופיעות על גב תמונה ישנה שלי ושל אחי.

הייתי בן שבועיים, והוא היה בן ארבע. אנחנו יושבים יחד על רצפת הסלון עם שמיכה פרושה מתחתינו. נראה שהוא לא מודע למצלמה כשהוא מקדיש לי את תשומת הלב שלו. שכבתי על ברכיו כשראשי מעורסל בעיקול המרפק שלו. היד הקטנה שלו בקושי חופנת את צד הפנים שלי. אני בטוח שהפוקוס המיועד של התמונה היה אני, אבל למרות הפיתוי של ראשי המעוצב בצורה מוזרה ורפיון החלב בזווית הפה שלי, הקסם שייך לג'וש.

למרות שריסיו הארוכים והרכים מסתירים את עיניו, הרוך במבטו ניכר. החיוך שלו מקרין פליאה. הבעת פניו של ג'וש מוכיחה שהאמירה של לילה נכונה.

המצלמה תפסה רגע חשוב בחיי. נלכד היה הרגע שבו אחי אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי.

כשהיינו צעירים, גרנו ברחוב רוקט בלונגוויו. האינטראקציה שלנו הייתה כמו רוב האחים בגילנו. נורא רציתי לשחק איתו ועם החברים שלו, והוא יעשה הכל כדי להיפטר ממני. נהגתי לרכב על תלת אופן במורד הגבעה מול הבית שלנו איתם בתקווה להיכלל. אופני העפר שלהם נסקו מעלי בעודי נאבקתי לדחוף את האופניים שלי בחזרה במעלה הגבעה התלולה. היה לי כאב נורא אלא אם כן הייתי צריך; כמו הפעם בה נשאתי לחלץ את לוק סקייווקר מהאסלה.

היו מקרים שהוא נהנה לייסר אותי. הוא גרם לי להאמין שראשים שדנו לאכול אותי הוחבאו בארון של דודתי. הוא לכד אותי במעליות, קפץ למעלה ולמטה במהלך הנסיעה ואמר לי שהכבלים יתנתקו, וישלחו אותנו למוות. התחלתי לחשוב שהוא באמת לא אוהב אותי כפי שהוא הזכיר לי לעתים קרובות.

אובדן התמימות

אירוע מסוים שינה את דעתי.

אני זוכר שהייתי בן ארבע כשאמא שלי שלפה את העוגה מהמקרר והניחה אותה על השיש במטבח. "ג'יי, אל תיגע בעוגה הזו. זה למקלחת התינוק היום. האם אתה מבין?"

"כן, אמא," עניתי בביישנות. הסתכלתי עליה נכנסת לסלון, אומרת משהו על מציאת הארנק שלה. העוגה הייתה בהישג יד.

בקלילות רבה, שברתי חתיכת דובדבן קטנטנה מהפינה. התענוג הטהור של סוכר ועשיית מה שאמרו לי לא לעשות סיפקו אותי מאוד. בתמימות הלכתי לחדר שלי.

כעבור כשעה, אמי רכנה אל הפתח. "נגעת בעוגה?" הרגשתי בושה. ידעתי שזה לא בסדר לשקר, אז אמרתי בפוכחות, "כן."

אני לא זוכר שהיא אי פעם נעה מהר יותר ממה שהיא עשתה באותו הרגע. היא הזיזה אותי והרקה לי את הזנב. התחלתי לצעוק ולבכות - לא כל כך מהכאב אלא מהזעם שלה. תהיתי אם חתיכת הדובדבן הזו מצדיקה תגובה כה קשה. האם היא לא זיהתה את היושר שלי?

ג'וש הופיע בדלת ושאל מה לא בסדר. היא עזבה בפתאומיות והלכנו אחריה למטבח. היא הרימה את העוגה והניחה אותה על השולחן. "אחותך נגעה בזה כשביקשתי ממנה לא לעשות זאת. תסתכל על הבלגן הזה!"

העיטורים היפים מלמעלה נמרחו ללא תקנה. שתי תעלות גדולות חתוכות עמוק לתוך העוגה שבהן אצבעותיו החמדניות של מישהו גנבו כדורי ציפוי. ג'וש הביט בעיניי הנפוחות הדומעות. "אמא," הוא אמר, "עשיתי את זה!"

כולנו עמדנו שם בדממה במשך מה שהרגיש כמו ימים. אמא שלי דיברה סוף סוף. "ג'יי, למה אמרת לי שנגעת בעוגה?" "כי עשיתי!", אמרתי כשהצבעתי על המקום בו הייתה האצבע שלי. היא בחנה את פינת העוגה, כשהיא פוזלת, שבה חסר פתית זעיר של ציפוי. היא חיבקה אותי חזק. "אני כל כך מצטער, מותק"

אבל לא הרגשתי טוב יותר. משהו בתוכי אמר לי שלעולם לא אוכל לסמוך עליה עם האמת שוב. לא אגדל לשקרן, פשוט אשמור את האמת לעצמי. הייתי גדל בדממה. אני לא זוכר איזה עונש קיבל ג'וש, אם בכלל, אבל כבר לא היה לי ספק שאכפת לו ממני.

בידוד ועצב

משפחתי עברה לקילגור כשמלאו לי חמש. ביתנו החדש היה ממוקם בארץ והיה מוקף במרעה. היו לנו מעט שכנים אז ג'וש ואני היינו תלויים אחד בשני לחברה. עד שהפכנו לבני נוער, הוא היה החבר הכי קרוב שלי.

התיכון היה לנו קשה. נראה שלא התאמנו. חוסר העניין שלו בספורט והעניין שלי בו נחשבו לנחשלים בחוגים חברתיים. כשאף אחד אחר לא הבין אותנו, הבנו אחד את השני.

כשג'וש התעניין בצילום, התגייסתי להיות הנושא שלו. לבוש בבגדים פאנקיים, הייתי עושה פוזות אמנותיות. פעם התחננתי בפניו שיאפשר לי לצלם אותו בזמן שהוא מראה למצלמה ייסורים ושאר הבעות אופנתיות. תוך כדי, התקרבתי לאוזנו ובזבזתי גליל שלם של סרט על צילומי האוזן שלו. חשבתי שזה מצחיק, אבל הוא לא היה משועשע כשפיתחו את התמונות. הוא לא נתן לי לצלם עוד תמונות.

הוא גם הסתבך בציור מופשט. אף אחד לא ראה את מה שראיתי כשהתבוננתי בציוריו. במקום שאחרים ראו משיכות צבע אקראיות, ראיתי את מוחו. כשהצבעים הסתחררו על הבד, הרגשתי את רגשותיו מגיעים מעבר לצבעי השמן האלה ושואלים בשקט, "מי יבין את העצב שלי?"

הוא התחיל לצאת כשקיבל את רישיון הנהיגה שלו. אני לא יודע מה הוא ראה בקלי. היא הייתה מגעילה והתייחסה לג'וש כמו לכלוך. הייתי שומע אותו איתה בטלפון מתווכח ומתחנן לה על איזה עניין של מה בכך. היא אמרה לי פעם, "אחיך נתן לי את הציור הכי מכוער. אמרתי לו שזה חתיכת זבל".

היא הייתה מעורבת בכנסייה שלנו והשתתפה במחנה נוער למרות שג'וש לא היה מסוגל. קלי בילתה את כל הזמן עם בחור מכנסייה אחרת. הם התנשקו ונגעו ממש מולי ושל ישו. לא יכולתי לספר לג'וש. ידעתי שאני חייב לשמור את האמת לעצמי.

כשחזרנו הביתה, ג'וש חיכה עם אבא שלי בחניון הכנסייה. כשאבא ואני הכנסתי את המזוודות שלי למכונית, צפיתי בג'וש מקבל משהו מהמכונית שלו ופוגש את קלי בדלת הטנדר של הכנסייה. אחי החזיק בידו זר פרחים קטן.

"מה זה?" היא שאלה בציניות. "אני לא רוצה את הפרחים הזולים האלה בחנות מכולת."

הם נפרדו זמן לא רב לאחר מכן. מספר חודשים לאחר מכן, קלי פנתה אליי לבית הספר ונתנה לי מכתב שמן כמו מילון לתת לג'וש. בבית באותו ערב קרעתי את המכתב וזרקתי אותו. למחרת, אמרתי לה שהוא זרק את המכתב שלה מבלי לקרוא אותו. היא לא הטרידה אותו שוב.

הוא עבר דירה כשהיה בן 18 וילד עם ילדה שבסופו של דבר תהפוך לגרושתו. התגעגעתי אליו. באמצע הלילה הייתי יושב לבד מול המחשב שם בילינו שעות רבות בצחוק ודיבור. גלשתי לייאוש אישי שיכריע אותי בקרוב. הייתי ריק. הייתי עוצם את עיני ורואה את הצבעים האלה זזים, שואל אותי שוב ושוב, "מי יבין את העצב שלי?"

מעגל שלם

אני זוכר את היום שבו נשפטתי למאסר. משפחתי ישבה בסטואי סביב שולחן עץ אלון ארוך ובהתה בידיהם. הייתי קהה וחלול מבפנים כמו שהייתי במשך חודשים. הדלת נפתחה ואחי נכנס פנימה. הוא נפל על ברכיו ליד הכיסא שלי. מתייפח, הוא כרך את זרועותיו סביבי. הברשתי את שיערו לאחור עם היד שלי. הדמעות שלו ספגו בשמלה שלי. לפתע הריק בלבי הקל על אחיזת החנק. שחרור ליבי הבהיל אותי.

אבא שלי כנראה טעה בתגובתי כאי נוחות לראות את ג'וש כועס, אז הוא משך אותו ממני. "לא," חשבתי. "תן לו להיות. תן לו לבכות בשביל שנינו." לקחתי את פניו לידי כשהוא בכה. לא הצלחתי להבין את דבריו כשהוא ניסה לדבר. שאלתי אותו "מה אתה אומר?"

ג'וש אמר, "אני אומר לך שאני אוהב אותך."