מי מבין אותי חוץ ממני

הם מכבים את המים, אז אני חי בלי מים.
הם בונים חומות גבוהות יותר, אז אני חי בלי צמרות עצים.
הם צובעים את החלונות בשחור, אז אני חי בלי שמש.
הם נועלים את הכלוב שלי, אז אני חי בלי ללכת לשום מקום.
הם לוקחים כל דמעה אחרונה שיש לי, אני חי בלי דמעות.
לוקחים לי את הלב וקורעים אותו, אני חי בלי לב.
הם לוקחים את החיים שלי ומרסקים אותם, אז אני חי בלי עתיד.
הם אומרים שאני בהמית ושטנית, אז אין לי חברים.
הם עוצרים כל תקווה, אז אין לי מעבר מהגיהנום.
הם גורמים לי כאב, אז אני חי עם כאב.
הם נותנים לי שנאה, אז אני חי עם השנאה שלי.
הם שינו אותי, ואני לא אותו אדם.
הם לא עושים לי מקלחת, אז אני חי עם הריח שלי.
הם מפרידים ביני לבין האחים שלי, אז אני חי בלי אחים.
מי מבין אותי כשאני אומר שזה יפה?
מי מבין אותי כשאני אומר שמצאתי חירויות אחרות?

אני לא יכול לעוף או לגרום למשהו להופיע ביד שלי.
אני לא יכול לגרום לשמים להיפתח או לאדמה לרעוד.
אני יכול לחיות עם עצמי, ואני מופתע מעצמי, מהאהבה שלי, מהיופי שלי.
אני נלקח מהכישלונות שלי, נדהם מהפחדים שלי.
אני עקשן וילדותי בעיצומם של הריסות החיים שהם ספגו.
אני מתרגל להיות עצמי, ומצאתי חלקים מעצמי שלא חלמתי עליהם.
הם הורדו מתחת לסלעים בלבי
כשהחומות נבנו גבוה יותר,
כשהמים נסגרו וחלונות נצבעו בשחור.
עקבתי אחרי השלטים האלה כמו גשש ישן והלכתי אחרי המסלולים עמוק לתוך עצמי,
הלכתי בשביל המנוקד בדם,
עמוק יותר לתוך אזורים מסוכנים ומצאתי כל כך הרבה חלקים בעצמי,
מי שלימד אותי מים זה לא הכל,
ונתן לי עיניים חדשות לראות דרך קירות.
וכשהם דיברו, אור שמש יצא מפיהם,
וצחקתי עלי איתם.
צחקנו כמו ילדים וכרתנו בריתות כדי להיות נאמנים תמיד.
מי מבין אותי כשאני אומר שזה יפה?