שמח להיות כאן

בשלב מסוים בחיינו, כולנו שאלנו את עצמנו, איך הגענו לאן שהגענו. לפעמים החיים פשוט נראים כל כך מבלבלים או חולפים כל כך מהר שאנחנו לא זוכרים או אולי פשוט לא רוצים. אני כותב את זה מתא במרכז הכליאה איירוויי הייטס. אני יודע איך הגעתי לכאן. אבל יש סיפור אחר, חשוב יותר, מלא בתקווה, ברגעי חסד והתעוררות שהייתי רוצה לחלוק איתכם.

כעס וצער

אני עדיין נחשב צעיר, בהיותי רק בן 26. ניהלתי חיים בעייתיים של התעללות, אלימות, סמים והתנהגות עבריינית. אורח החיים שלי עזב את שלי גוּף בהרס, עד כדי כך שבקושי יכולתי לתפקד בלי תרופות. רגע לפני חג המולד, הואשמתי בהפרת המאסר על תנאי בגין החזקת מריחואנה שנרשמה לי למעשה כדי להתמודד עם ההשפעות של סמים אחרים שהייתי צריך לקחת. כשנודע לי שהשמיעה שלי תהיה רק ​​אחרי חג המולד, הייתי הרוסה. זו הייתה הפעם הראשונה בשש שנות נישואים שהמשפחה שלי לא תהיה ביחד. חג המולד נהרס, והפעם לא עברתי על החוק. הייתי כל כך מוטרד מהאשמת שווא, מחשש שאאבד את משפחתי, ודאגתי לאכזב את בתי שהתפוצצתי פנימה כעס ושוטרים טופחו שוב ושוב בפי וסביב ראשי. נשלחתי למרכז התיקון של איירוויי הייטס והוכנסתי להפרדה לתצפית. הנה אני יושבת ב"חור" עם שפתיים נפוחות, כוויות טייזר על כל הפנים שלי, שלי גוּף כל כך כואב שבקושי יכולתי לזוז, ועין שחורה. נותרתי כשמוחי מסתחרר במחשבות על חיי, על אשתי ההרה, על המשפחה שלנו ועל הבן שלנו שמת שנה קודם לכן, הייתי במעלית נפשית שהייתה לה רק כיוון אחד, למטה.

פקידי בית הסוהר העמידו אותי במשמרת התאבדות וטיפלו בי בזהירות. בניגוד לעצת אנשי האבטחה, פסיכולוגית הכלא המליצה כי טוב יהיה לי לשבץ באחת מיחידות המגורים עם שאר האוכלוסייה. עד שהועברתי ליחידת K, ירדתי 15 קילו מיחידה כבר כחוש גוּף. הייתי שלד מהלך, לחוץ, מדוכא וחסר חברים. אני זוכר שחשבתי שעכשיו אני יודע מה זה גיהנום.

זקוק לחמלה

אני לא זוכר בדיוק איך זה קרה, אבל אחד האנשים הראשונים שדיברתי איתם ביחידה היה בחור שכולם קראו לו, "C". הוא נראה נחמד מספיק, מנומס, לא דוחף מדי ולא נראה כאחד מהבחורים הקשים והקשוחים האלה. באותה תקופה הייתי תקוע בסבל שלי כל כך הרבה שלא זיהיתי הרבה ממה שקורה סביבי. בניתי חבורה נחמדה של שנאה, כעס, זעם, בלבול ורחמים עצמיים. חג המולד התקרב במהירות וכל רגע שחלף היה עינויים.

כשהייתי כאן לפני כן, כבדתי כמעט 30 קילו, היה לי ראש מגולח ונשאתי זקן תיש קלוע ארוך. נראיתי כמו אחד ה"בחורים" או חלק מקבוצת הגזענים הלבנים ה"סולידיים" שנמצאים בכל בית סוהר. איך שנראיתי אז לא היה קרוב לאיך שאני נראה עכשיו. עבור ג', זה פשוט לא משנה. הוא התייחס אליי באדיבות ונראה שהוא רואה דרך החזיתות שלי והבין שאני אבוד וצריך קצת חמלה.

עד מהרה התברר שיש שם עוד כמה גברים שהיו אדיבים ומבינים בדיוק כמו ג'. למעשה שלושתם בילו יחד. זה עם אותו שם פרטי כמו שלי היה ג'יי, בחור גבוה וחייכן צעיר ממני בכמה שנים. לגבר השני כינו "פדמה" למרות שתג הזהות שלו על חולצתו זיהה אותו בשם אחר. אני עדיין לא יודע מה גרם לי להימשך לשלושת האנשים האלה. אולי זו הייתה הרוח או הגישה החיובית שלהם. מה שזה לא היה, אני שמח שבחרתי אותם מהקהל. לא לקח הרבה זמן לגלות ששלושתם היו בודהיסטים.

נחשפתי לכמה כנסיות נוצריות, למדתי קתוליות, אסלאם וקדושי אחרית הימים, אבל אף פעם לא דתות מזרחיות. הקשבתי למה שיש לגברים האלה להגיד והסתקרנתי וחשבתי שאוכל ללמוד משהו. אם לא משהו אחר, אולי אוכל ללמוד לסגור את דעתי me כי me אכל אותי חי!

תחושה חדשה

כשהשתתפתי בתרגול הבודהיסטי הראשון שלי, זה הרגיש נכון. מה שהייתי צריך היה שם מולי כל הזמן. דרך החוצה את הסבל. כמה פשוט! כמה שלמה! כמה נפלא! הייתי המום מרגשות ולעתים קרובות הייתי על סף דמעות. לאחר התרגול ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי כל חיי. למעשה, הדבר שחיפשתי מצא אותי! עזבתי את האימון הזה בהרגשה כמו שמעולם לא הרגשתי קודם.

חג המולד התקרב ולמרות הרחק מהמשפחה, הלך לי טוב יותר. שלושת החברים הבודהיסטים שלי חיבקו אותי לתוך המעגל שלהם. לא היה לי כלום והם שיתפו אותי בכל מה שהיה להם. הם נתנו לי כרטיסי חג המולד ומתנות. אחד כתב לי שירים להקריא לאשתי בטלפון. והכי חשוב, הם הציעו חברות, הבנה. וחמלה אמיתית. לתדהמתי הרבה, היה לי חג נחמד מאוד.

ביקורו של חנצור רינפוצ'ה

יצאה הודעה. טיבטי נזיר היה בא לבקר! Khensur Jampa Tegchok Rinpoche, הכבוד סטיב קרלייר (מתרגמו), הנכבד ת'בטן צ'ודרון, הנכבד ת'בטן טארפה ועוד כמה אחרים ממנזר סרבסטי היו אמורים להגיע למחרת חג המולד.

פיזית, הייתי הרוס, אם כי החברים שלי המשיכו להאכיל אותי כמה שאפשר. בבוקר שחנצור רינפוצ'ה היה אמור להגיע, התעוררתי בתחושה נוראית. בקושי הגעתי לארוחת הבוקר ואז חזרתי למיטה. יעקב העיר אותי כשהגיע הזמן ללכת למרכז לפעילות דתית. אמרתי לו שאני לא הולך. אבל משהו המשיך למשוך בי לקום בכל זאת. אז זחלתי מהמיטה, כואבת כולי, ויחד יצאנו אל הקור המושלג האפור. אף אחד לא היה שם כדי לפתוח את הבניין אז התבלטנו בקור, מחכים. יותר ויותר בחורים החלו להופיע. עדיין לא בודהיסט נזיר או נזירות. בדיוק כשניסיתי להבין איך לבעוט בעצמי על שלא נשארתי במיטה, הם באו. מבעד לשלג היורד, יכולנו לראות את הגלימות האדומות מתקרבות, מול כל החיוכים. מעולם לא ראיתי בודהיסט נזיר לפני שלא לדבר על עדר שלם של נזירים ונזירות. הם זרמו לידם, קידה וחייכו, כאילו הם נכנסים לדיסנילנד במקום לכלא.

כשכולם התיישבו, רינפוצ'ה התחיל לדבר. התרגום לא הסיח את דעתו מדבריו. בהתחלה הוא התלוצץ על מצבנו ואמר שאנחנו נראים ניזונים ומטופלים היטב. לאט וברור מאוד הוא גרם לנו לראות כמה טוב היה לנו בכלא. כשהוא המשיך לדבר, זה הרגיש כאילו הוא מדבר רק אלי. שוב הייתי המום מרגשות. הייתי תקוע! לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא אמר שכמה מהאסירים הטיבטים הורעבו עד לנקודה שבה יכלו להרגיש את עמוד השדרה שלהם על ידי לחיצה על הבטן. כאן הייתי בעצמי כמעט שלד והבנתי! הרגשתי את ג' מסתכל עליי וסובבתי את ראשי. הוא בהה בבטן שלי עם גבותיו מורמות בצורה קומית. לא יכולתי להתאפק ונקרעתי בצחוק. באותו רגע הבנתי את הסבל שלהם, את הסבל שלי ואת הסבל של כל היצורים החיים. לרגע הזה הכל היה ברור לי.

לאחר השיחה, הלכנו כולנו בשקט בחזרה ליחידה שלנו, כל אחד מאיתנו שקוע במחשבותיו. עכשיו הבנתי שיש סיבה שאני צריך לחזור לכלא. זה לא משנה אם זו אשמתי או לא. הדבר החשוב היה שנדרשה החוויה הזו כדי לפקוח את עיניי לעובדה שיש דרך לצאת מהסבל ואני בה. במקום לחיות ברגשות השליליים שלי, יכולתי כעת להתמקד בשינויים שלווים ולגעת בחמלה ובאהבה שתמיד היו בפנים.

תודה רבה לאלו שתומכים בסנגהות בכלא

אני יוצא עוד כמה ימים!! דיברתי עם המורים שלנו, שמגיעים ממרכז פדמה לינג בספוקיין. שאלתי אם אוכל לבקר אותם ו מקלט. החשיפה המוגבלת שלי לבודהיזם הייתה מפגש עשיר. בעל א סנגהה כאן אולי הציל את חיי. אני מודה ל-C., J., ו-Padma על כל מה שהם עשו עבורי ועבור משפחתי. אבל ג' אומר שכולנו צריכים להודות לכל אלה שתומכים בסנגהות בכלא ולעזור לאפשר לנו לתרגל פעולת חמלה בנסיבות קשות. אז תודה לכל מי שלא תהיה. רק דעי שאיפשרת לי להשתנות. הבודהיזם לא רק שינה את חיי, הוא נתן לי חיים. אני לא לגמרי יודע איך הגעתי לכאן, אבל אני כן יודע שאני שמח שהגעתי.

עם קידה עמוקה מאוד.