הסגולה השלישית של הדיבור: דיבור קשה (חלק 2)

אנחנו לא צריכים רק לתרץ את הדיבור הקשה שלנו באמירה, "ככה אני." מה שמעניין הוא לשאול את עצמנו, "עם מי אנחנו משתמשים יותר בדיבור חריף? זרים או האנשים שהכי אכפת לנו מהם?" זה האנשים שהכי אכפת לנו מהם, לא? לעולם לא נדבר עם אדם זר כפי שאנו מדברים עם אדם אהוב. כן, במיוחד בנישואים. אנשים לעולם לא ידברו עם אנשים אחרים כמו שהם מדברים עם בן הזוג שלהם. ואז אתה תוהה, אם אנשים רק נותנים לעצמם רשות פנימית לזרוק את כל השליליות שלהם על בן הזוג שלהם, לא פלא ששיעור הגירושים כל כך גבוה. [ב]נישואים אתה צריך לעבוד על דברים, ולפתור דברים והכל.

הדיבור הקשה יכול לבוא [על ידי] קריאת אנשים בשמות, זלזול בהם, השפלתם. אנחנו עושים את זה גם לילדים. אחת הדרכים להגיע לילדים היא להקניט אותם ואנחנו מספרים להם שקרים לבנים קטנים כדי לגרום להם לפחד, ואז המבוגרים, אנחנו קצת מצחקקים, כאילו זה לא חמוד? הילד מפחד. אנחנו אומרים לילדים שהבוגימן מסתתר מתחת למיטה. כֵּן? אני לא יודע, יש לך בוגימנים בתרבות הסינית? בתרבות האמריקאית, זה כאילו, יש מישהו ממש רשע שעומד לפגוע בך, והוא מתחבא מתחת למיטה. ואתה אומר את זה לילדים קטנים כדי שיהיה להם טוב. או שאתה אומר את זה רק בגלל שאתה חושב שזה כיף לגרום לילדים לפחד. אתה יודע, תראה לפעמים איך מבוגרים מדברים לילדים, זה באמת נורא. הם בכוונה גורמים לילדים לפחד מהבוגימן, או מאיזו מפלצת, או מהשטן, או מה שלא יהיה. ואז הם חושבים שזה כל כך חמוד, שמבוגרים כן. זה ממש לא, זה דיבור חריף נגד ילדים, מאוד מזיק לילדים לדבר איתם בצורה כזו.

אנחנו צריכים להיות זהירים בדיבור שלנו, כי אם זה עם אנשים שאנחנו סומכים עליהם, אז אנשים שאנחנו עובדים איתם, נאום אחד קטן יכול להרוס את האמון והרצון הטוב שנבנו במשך שנים. לוקח הרבה זמן לבנות אמון ורצון טוב, אבל אפשר לשבור את זה ככה, רק על ידי התפרצות על מישהו. כי גם כשאנחנו משתלחים, אנחנו הרבה פעמים אומרים דברים שאנחנו לא באמת מתכוונים אליהם, ואנחנו אומרים דברים לא נכונים. אז זה משולב לעתים קרובות עם שקרים וכל מיני דברים.

ואז אנחנו חושבים אחר כך, בסדר, אני רגוע עכשיו, עכשיו אני פשוט אלך לאדם ואומר, "אני מצטער. אני מצטער על מה שאמרתי אתמול בלילה." ואז אנחנו חושבים שזה כל מה שצריך והכל נגמר. לא, כי האדם השני זוכר היטב את מה שאמרנו. אולי אנחנו לא זוכרים את זה כי אמרנו את מה שעשינו בהתקף כעס, אבל האדם השני זוכר את זה, והם מרגישים פגועים. וגם אם אנחנו מתנצלים פשוט באמירה, "אני מצטער על מה שאמרתי", האדם השני לא באמת יודע בדיוק על מה אנחנו מצטערים. כֵּן? אנחנו מצטערים שהם נפגעו? האם אנו מצטערים שהאשמנו אותם בשקר? האם אנו מצטערים על טון הדיבור שלנו? זה לא מאוד ברור.

אולי אמרנו הרבה דברים אבל האדם השני לא יודע בדיוק מה אנחנו מצטערים שאמרנו. זה קרה לפני כמה חודשים. מישהו די כעס עלי, ופשוט כתב אימייל, אתה יודע "אני מאוד מצטער על מה שאמרתי לפני כמה ימים." זה כמו, רגע. אמרת הרבה דברים, מה אתה מצטער שאמרת? מה אתה שמח על מה שאמרת ומה אתה בעצם מצטער על שאמרת? אז התנצלות לא יכולה להיות סתם ככה, אנחנו צריכים באמת לשבת ולחשוב על מה אמרנו ולמה אמרנו ומה בעצם ניסינו להגיד. כי לעתים קרובות אני חושב שכאשר אנחנו כועסים ואנחנו משתמשים במילים קשות, זה בגלל שאנחנו בעצם רוצים להיות קרובים לאדם האחר, אבל אנחנו לא יודעים איך להיות קרובים באותו רגע. או שאנחנו בעצם רוצים להביע דאגה לאדם האחר אבל אנחנו לא יודעים איך לעשות זאת.