הסגולה השלישית של הדיבור: דיבור קשה (חלק 1)

הלא-סגולה השלישית שה- בּוּדְהָא יעץ לנו לשים לב לדיבור קשה. זהו דיבור שפוגע ברגשותיו של מישהו אחר. זה שונה מדיבור מפריד כי עם דיבור מפריד אני כועס על האדם הזה אז אני מדבר עם אדם אחר. בדיבור חריף אני כועס על האדם הזה אז אני אומר לו משהו מרושע ישירות. דיבור חריף כולל העלבה, זלזול, ביקורת, לעג, הקנטה, לעג, כל הדרכים האלה שאנחנו עושים כדי לזלזל ולהשפיל מישהו אחר.

זה בא לעתים קרובות מ כעס, או שזה נובע לעתים קרובות מקנאה. זה אולי מגיע גם מרגשות אחרים, אבל אני חושב כעס והקנאה הם כנראה העיקריים שבהם. כעס עצור ואנחנו מתפוצצים. אנחנו חושבים, "האדם הזה עשה משהו לא בסדר והם צריכים לדעת את זה! אז לטובת כל היצורים החיים, בחמלה, אני הולך להגיד להם איך לשפר את עצמם!" ואז אנחנו אומרים, "עשית את זה, ועשית את זה, בלה בלה בלה בלה!" ואז אנחנו מאשימים אותם, ומזלזלים בהם, ומקללים אותם, וקוראים להם בשמות. ואז בסוף אנחנו חושבים, "אוי, אני מרגיש הרבה יותר טוב, הורדתי את זה מהחזה שלי." אבל האדם השני? לעתים קרובות הם מרגישים רקובים, הם מרגישים ממש פגועים, או שהם כועסים ובתמורה הם מגיבים עם כעס אז פשוט התחלנו ויכוח קטן ונחמד. התפוצצתי לעברם, ואז הם התפוצצו אלי בחזרה, ואני- הלוך ושוב הלוך ושוב. וזה קורה כל כך הרבה פעמים במצבי עבודה ובמשפחות. זה באמת די טראגי כשאנחנו מתפוצצים והמזג שלנו פשוט משתלט על המצב.

עכשיו יש אנשים שלא מתפוצצים כי הם מפחדים משל עצמם כעס, או לעתים קרובות כמו נשים שאומרים לנו, "אין לך שום זכות לכעוס, את אמורה להיות נחמדה." אז מה שאנחנו עושים במקום זה אנחנו נסוגים לגמרי מהמצב. אני כועס, מה אני עושה, אני מסתובב, אני עוזב, ההתנהגות שלי קרה כקרח. אני מסתובב, אני חוזר לחדר שלי, ואני משתולל, ואני מבעיט ומרחם על עצמי. אבל זו גם סוג של תקשורת. אז אולי אנחנו לא מתקשרים עם הדיבור שלנו אבל זה יכול גם להיחשב במקרים רבים לדיבור קשה. כי מה שאנחנו באמת אומרים, "אתה לא ראוי שאדבר איתך כי אני כל כך פגוע וכועס."

לעתים קרובות מאוד ויכוחים מסוג זה מתחילים בדבר קטן. כי במיוחד במערכות יחסים שבהן אנחנו מכירים מישהו טוב מאוד, אנחנו לא תמיד חולקים עליו כי זה מתיש מכדי לא להסכים תמיד. אנחנו כביכול נותנים לדברים ללכת, אבל אנחנו לא תמיד נותנים להם ללכת, אנחנו שומרים אותם בחלק האחורי של המוח שלנו, כדי שבפעם הבאה שיהיה לנו ריב גדול אני יכול להוציא אותם החוצה. אז אני יכול לומר, "אנחנו רבים על זה, אבל בשבוע שעבר עשית את זה, ובשבוע שלפני עשית את זה, ובשבוע שלפני עשית את זה," ושמרתי רשימה יפה ומסודרת של כל אלה דברים שישמשו כתחמושת בפעם הבאה שנריב. אנחנו כן אוהבים את זה. זה באמת די טיפשי.

יש אנשים שיש להם מזג כזה שהם פשוט מתפוצצים בגלל איזה דבר קטן. ואז הם פשוט אומרים לאנשים סביבם, "טוב, אני אדם כועס. ואתה פשוט ככה אני. אין שום דבר שאני יכול לעשות, אתה צריך פשוט לחיות איתי". וזה לא הוגן, כי אנחנו לא כועסים מטבענו. כעס אינו מוטבע בטבע המוח שלנו. אנחנו יכולים לשנות. וזה לא הוגן פשוט לומר, "יש לי את הזכות להתפוצץ כי יש לי כעס, ולכן אתם, המשפחה שלי, האנשים שהכי אכפת לי מהם, אתם פשוט צריכים להשלים עם מצבי הרוח הרעים שלי". זה לא הוגן כלפי כולם. וזה יוצר הרבה שליליות במונחים שליליים קארמה, והרבה רעות בין אנשים.