אי הסגולה השנייה של הדיבור: דיבור מפריד (חלק 2)

למתוח ביקורת על מישהו מתוך קנאה זה לא גורם לו להיראות רע; זה גורם לנו להיראות רע. זה גם לא גורם לנו להיראות טוב, זה לא ממלא את מה שאנחנו רוצים. אבל זה יוצר כל כך הרבה בלגן, כי אנחנו מקנאים, ובמקום להכיר בקנאה שלנו וליישם את התרופות נגד בּוּדְהָא מלמדים נגד קנאה, מה שאנחנו עושים זה שאנחנו מסתובבים ומדברים עם כולם על, "הידעת מה כך וכך עשו? והם עשו את זה והם עשו את זה..." והכל מונע מקנאה ואנחנו הורסים את המוניטין של מישהו אחר, אנחנו יוצרים דיסהרמוניה מסיבית במשפחה, במקום עבודה, כן?

דברים כאלה יכולים לקרות במקום עבודה, בעבודה שלך. לעתים קרובות, מה שקורה הוא שקבוצה מסוימת של אנשים במקום העבודה תתחבר יחד על ידי ביקורת על מישהו אחר. אנחנו קוראים לזה להאשים את הכבשה השחורה. אתה בוחר אדם אחד, ואז כולם עומדים מסביב ומלכלכים. "האדם הזה..." והתוצאה היא שהם כל כך רעים ואנחנו חברים, ומה שמקשר בינינו זה הדיבור המפלג שלנו נגד אותו אדם. עכשיו, איזה סוג של קשר ידידות זה כשאתה מדבר רע על מישהו אחר? איך זה מקשר אותך עם אדם אחר כחבר? כי שנינו יוצרים שליליות. אז אם לאדם הזה היה בכלל הגיון, כשהייתי משמיע לשון הרע לאדם הזה, הם היו מתרחקים ממני. אם היה לי הגיון בכלל, כאשר קבוצת האנשים הזו הוציאה לשון הרע לאותו אדם, הייתי מתרחק מהם. כי כל מי שמוציא לשון הרע לאדם אחד היום, הולך להעליב אותי מחר.

אבל זה כל כך מוזר איך המוח שלנו חושב, שאנחנו חושבים שאם מפילים אדם אחד, זה גורם לנו להיראות טוב. או שזה איכשהו מספק אותנו. קיבלנו את הנקמה שלנו. אבל אני לא חושב שהתנהגות כזו באמת עוזרת לנו מבחינת ההערכה העצמית שלנו. כי אנחנו יודעים מה עשינו ואנחנו יודעים למה עשינו את זה ואנחנו יודעים שזה היה דבר רקוב. אז גם אם כל השאר במקום העבודה או כל השאר במשפחה מסכימים, אוף, האדם הזה נורא, האם אנחנו באמת מרגישים שלווים בלב שלנו? כֵּן? אנחנו לא. אז אם אנשים אחרים מסכימים עם מה שאנחנו אומרים או לא, זה לא באמת משנה. אנו מכירים את המציאות ועלינו להתמודד עם רגשות החרטה שלנו כאשר אנו פועלים נגד המשמעת האתית שלנו.

מצד שני, שימוש בדיבור שלנו כדי ליצור הרמוניה זה דבר ממש יפה. כשאתה באמת מנסה לעשות את זה, אתה יודע, תן לעצמך מטלת בית. כל יום, אתה צריך לומר משהו שמפגיש אנשים בהרמוניה. וכשאתה באמת מתאמן על זה, אתה מרגיש טוב מאוד בלב שלך. כשאתה מצביע על התכונות הטובות של אדם זה למישהו אחר, כאשר אם שני אנשים רבים אם אתה עוזר להם להתפייס ולהרפות מהם כעס ותסלח ותתנצל, אתה יודע, אתה מרגיש ממש טוב עם עצמך. אז זה תרגול נפלא מאוד לנסות ולעסוק בו בכנות. זה עוזר לנו, זה עוזר לאחרים. כולנו אומרים שאנחנו רוצים שלום, אז אנחנו צריכים להשתמש בדיבור שלנו כדי ליצור סוג כזה של שלום.

לפעמים עולה השאלה שאנחנו חלק מקבוצה, וכולם מדברים לא יפה על אדם, אבל הם לא מבינים שהם עושים את זה כי הם כל כך בעניין וזו חוויה כל כך מתקשרת. אז מה עושים במצב כזה כדי להביא מודעות למצב, למה שקורה?

אני חושב שזה טוב רק להגיד מה אנחנו מרגישים. אל תגיד לאנשים, "אוי אתה יודע, אתה מבצע את חוסר הסגולה של דיבור מפריד." אל תעשה את זה. זה לא יעזור כלום. אבל פשוט תגיד מה אתה מרגיש. אז אם כולם מדברים רע על מישהו, פשוט אמור, "אני מרגיש ממש לא בנוח עם הדיון הזה, כי אנחנו מדברים על האדם הזה והוא לא כאן כדי לספר את הצד שלו בסיפור, ואני פשוט מרגיש לא בנוח." ואז תסלחו לעצמכם ותעזבו את הדיון. זה מאוד פשוט.

אני מוצא לעתים קרובות מאוד שאנחנו אומרים, "איך אני מתמודד עם המצב, איך אני מתמודד, מה אני עושה?" ובעצם הדבר שצריך לעשות הוא פשוט לומר את האמת. כֵּן? אבל לפעמים כל כך קשה לנו להגיד שבגלל שאנחנו מפחדים, "אם אני אומר שאני מרגיש לא בנוח, אז האנשים האלה יחשבו שאני מבקר אותם, או שאני לא אהיה חלק מהקבוצה, או אתה יודע, מי יודע מה. אבל אני חושב שאם נגיד את זה בצורה מאוד יפה: "אני מרגיש לא בנוח, ואני לא רוצה להמשיך לדבר בצורה הזו." אנחנו לא מעירים להם, אנחנו רק מספרים להם על עצמנו, ואז אנחנו מתנצלים, וזה בסדר.