מותו של אבי

אבי נפטר לפני חודשיים בגיל 85. הוא לא סבל ממחלה קשה ובעיקר עבר האטה טבעית של גוּף ודעת במהלך החודשים האחרונים. הוא איבד עניין בצפייה בטלוויזיה ובקריאת עיתון כשישה חודשים לפני מותו. צריכת המזון שלו פחתה במידה ניכרת, וגם מה שהוא רצה לאכול ולשתות השתנה עם הזמן. הוא לקח בעיקר מזון נוזלי בשבועות האחרונים. הניידות שלו ירדה: הוא איבד את הכוח לעמוד או לשבת יותר מכמה דקות כמעט חודש לפני מותו. שֶׁלוֹ גוּף היה כל כך שביר. כשהחלפנו את בגדיו, יכולנו לראות את הצלעות שלו מבצבצות מבעד לעורו. הוא היה בעיקר במיטה ונזקק לסיוע כמעט לכל דבר. הוא ישן רוב הזמן בשבועות שלפני פטירתו.

בשבועות האחרונים, הוא היה עושה כמה ניסיונות לשתות כוס אוכל אחת, שוכב אחרי כל לגימה. הוא נהג לכעוס לפעמים כשהרופא רשם לו נוזלי IV למשך יומיים או שלושה כמה פעמים, או בגלל שלחץ הדם שלו ירד או שהיה לו גודש בחזה. הוא היה מתעצבן כשהיינו מעירים אותו ומזכירים לו שהגיע הזמן לכוס האוכל הנוזלי הבא שלו. הוא היה מבולבל ביחס לזמן וגם היה מדבר או שואל על דברים שקרו שנים רבות בעבר. לפעמים הוא נהג לשאול כמה ימים עוד ימשכו הדברים. מכיוון שאין לכך תשובה טובה, נהגנו לומר לו לקחת יום אחד בכל פעם ולהיזכר או לומר את התפילות שנהג לומר. היו כמה ימים שבהם הוא נשאר ער עד מאוחר ורצה שאחד מאיתנו יהיה לידו ויחזיק לו את היד. ראיתי שהוא מפחד. כמו כן היו ימים רבים שבהם הוא היה מחייך ושמח, במיוחד כאשר נתנו לו לשתות את המשקה האהוב עליו.

הלכתי לבדוק אותו כרגיל בבוקר מותו. נראה היה שהוא ניסה לקום ודחף משם כריות ושמיכות. אחת מרגליו השתלשלה מחוץ למיטה והוא נשם בכבדות. מכיוון שראינו את דפוס הנשימה הזה כמה פעמים בעבר, הזזתי את רגלו בחזרה על המיטה וחשבתי שהוא יהיה בסדר לאחר זמן מה. צחצחתי שיניים ושתיתי את תה הבוקר ואז חזרתי לבדוק מה שלומו. הוא נפטר. אמרתי כמה תפילות. אחרי כמה ימים, שרפנו את שלו גוּף. במשך שבעה שבועות ערכתי תפילות עבור הישות שהייתה אבא שלי בחיים האלה בזמן שהוא עבר לחיים הבאים.

חשבתי על משמעות חייו ומותו. במשך כמה ימים הרגשתי קצת חרטה על שלא הייתי שם בשבילו בחצי השעה האחרונה שלו. ככל שחלפו הימים ראיתי שדאגנו לו ככל שיכולנו. גם אני הבנתי שעדיף כך התקשרות לי לא התעורר כשהוא מת. הרהרתי שהוא, וכולנו, צריכים למות לבד. במשך כמעט שבוע התמודדתי עם הפרידה, התגעגעתי אליו יותר מאשר אבל. בשלושת או ארבעת החודשים האחרונים ביליתי איתו יותר מתמיד. הייתה לי גם הזדמנות לשים לב למה שהוא עובר - חווית המוות שלו. לא הסתכלתי על זה רק כצופה, אבל במהלך החודשים האלה חשבתי שאני יכול לעבור חוויה כזו בעצמי.

אחרי שהוא נפטר, חשבתי על החיים הפשוטים שהוא חי, לא נאחז לנכסים רבים. מספר חודשים לפני מותו, הוא ביקש מאיתנו למסור סט חדש של בגדים ששמר בצד. זה עזר לי לייצר את המוטיבציה לנקות את העומס שלי ולהפחית את מספר הדברים שאני מחובר אליהם. בזמן שעברתי על התיק שלו, מצאתי כמה תמונות שהוא שימר - אחת של אביו ואחרת שלו עם אמו. אלה הראו את חיבתו להוריו. כשאחותי ואחי ביקרו כמה פעמים לפני מותו, הם העירו שהוא בר מזל שנטפל על ידינו (אשתי, המלווה במשרה מלאה ואני). אמרתי להם שהוא יצר את הסיבות לזה ואנחנו רק השחקנים שעושים את חלקנו. חשבתי גם על חייו הארוכים. הוא היה רוחני ועשה כמה תפילות מדי יום. הוא ערך טקסים להוריו מדי חודש ושנתי וביקר מדי פעם במקדשים. אני מקווה שהמחשבות החיוביות שהכניס במוחו יעזרו לו להיתקל בדהרמה ולהתקדם בזמן שהוא נודד לחייו הבאים.

כל החוויה הזו העשירה את התרגול שלי. המוות של תשע נקודות מדיטציה הוא חי יותר עבורי כעת, במיוחד השבריריות של החיים וכמה קל לבזבז זמן יקר. הרגשתי שמח על ההחלטה לעזוב את עבודתי כדי לעזור להורי המזדקנים. עם ההבנה הזו, בכל יום כשאני מתפללת שחרית אני שמחה על היכולת לתרגל עוד יום אחד. אני גם מחשיב כל אינטראקציה עם מישהו כאילו זו יכולה להיות הפעם האחרונה שאני מדבר או מתייחס אליו. זה משחרר כל רגשות שליליים שיש לי ומאפשר לי להיות אדיב אליהם, ולעזור להם אם אני יכול. המחשבה שאוכל למות בכל עת עוזרת להפחית גם את הרגשות השליליים שלי. כמו כן, אני מעריך את ההזדמנויות שיש לי ללמוד, להרהר ולתרגל את הדהרמה.

בזמן הזה שמתי לב שאני קרובה יותר לאמי מאשר לאבי. היא סבלה הרבה, במיוחד כעס, טינה ו התקשרות לקראת סוף חייה, למרות שהיא הייתה מתרגלת רצינית יותר בדרכים שלה. אבל אני חושב שלמדתי יותר מהחודשים האחרונים לחייו של אבי. כשאני מהרהר בטוב ליבם של הוריי, אני מרגיש ששניהם לימדו אותי כמה שיעורים חשובים דרך החוויה שלי בהתבוננות בהם מתקרבים למוות.

תודה רבה לצ'ודרון ולקהילת המנזר על התפילות, התמיכה והלימוד שעזרו לי כל כך בתקופה זו.