חושב על המוות

כשיום הולדת נוסף מסתמן באופק ואני מתקרב יותר ויותר לגיל 70, נראה שהמחשבה על התמותה שלי תופסת יותר ויותר תשומת לב שלי. חשבתי שיש לי שליטה טובה בנושא עד שקראתי משהו ספר השמחה, ניו יורק טיימס רב מכר מאת הוד קדושתו ה הדלאי לאמה והארכיבישוף דזמונד טוטו. בעמוד 166 מופיעה ההצהרה הבאה; "המדד האמיתי להתפתחות רוחנית הוא איך אדם מתמודד עם התמותה של עצמו. הדרך הטובה ביותר היא כאשר אדם מסוגל לגשת למוות בשמחה; הדרך הטובה ביותר היא ללא פחד; הדרך השלישית הטובה ביותר היא לפחות לא להתחרט".

וואו! נראה שאני עדיין צריך הרבה עבודה. ביליתי חלק ניכר מחיי רק בהתמקדות בדרגה הנמוכה ביותר של הסולם, ללא חרטות. בהיותי אדם ממוקד מטרה, הרעיון שלי לחיים טובים היה הגשמת כל המטרות העולמיות שלי והשלמת כל ה-bucket lists שלי. היו לי כמה דליים שהיו מרוכזים סביב דאגות עולמיות. היו דליים מקצועיים, דליים פיננסיים, דליים פנאי וכו', כולם היו מאוד מרוכזים בעצמם. כשרוקנתי דלי אחד אחרי השני, נראה היה שזכיתי לסיפוק זמני מסוים. אבל גם שמתי לב שנהייתי תלוי בדלי שצריך להתרוקן. במשך תקופות קצרות בחיי שלא היו לי מטרות מסוימות, הייתה תחושה של ריקנות וחוסר כיוון. השליתי את עצמי גם לחשוב שבזמן המוות כל מה שאני צריך זה שורה של דליים ריקים שיושבים ליד מיטתי ואני יכול למות בשקט בלי שום חרטות.

אז איך הדהרמה שינתה את נקודת המבט שלי על זה? בהתחשב בכך שיש לי עסק עם אישיות סוררת מסוג A, אני מוצא את עצמי עדיין עם דליים. עם זאת, התוכן של הדליים האלה השתנה באופן דרמטי וקו הזמן השתנה גם הרבה מעבר למה שניתן להשיג במהלך החיים האלה. אין ספק, מוות שליו ללא חרטות הוא עדיין במרכז הבמה. אבל על זה מונחת לידה מחדש טובה כדי שאוכל להמשיך לתרגל, בסופו של דבר שחרור ממעגל הסבל האינסופי, והשגת התעוררות מלאה לטובת כל היצורים. בהתחשב בעובדה ששתי המטרות האחרונות הללו לא צפויות להיות מושגות בזמן הקרוב, אני מוצא את עצמי פחות אובססיבי לתוצאות מיידיות ויותר מרוכז במסע. ואני מבינה שלהיות אדם חביב וחומל יותר זה משהו שאני יכול לעשות כאן, ממש עכשיו. אם אעזוב את החיים האלה עם ההישג הזה לבד לא יהיו חרטות.

הדהרמה גם עוזרת לי להתמודד עם הפחד מהמוות. ככל שההסכמה שלי ללידה מחדש גדלה, הפחד שלי למות פחת. ככל שההבנה שלי לגבי הריקנות גדלה, שלי התקשרות להזדקנות הזו גוּף והמוח המשתנה ללא הרף התרכך. קשה להיאחז במשהו שהוא כמו אשליה בלי שום מהות אמיתית או קונקרטית. כמובן, זו עבודה בתהליך, אבל הדהרמה מראה לי דרך ברורה לאושר ולחופש מסבל. תהליך הגסיסה הוא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים. זה לא רק משהו שקורה לבחור השני. תורי יגיע, וכשיגיע, אני רוצה להיות מוכן לקבל אותו בלב שלם בלי פחד או חרטה, ומי יודע, אולי אפילו במעט שמחה.