למה אני כועס?

אחד הדברים שאני אוהב בבודהיזם הוא שזה לא רק אומר שהחיים בקיום מחזורי אינם מספקים, שיהיה לך יום נעים. זה ממשיך לספר לנו בדיוק למה אנחנו סובלים. ואז זה הולך אפילו רחוק יותר כדי לתת לנו אסטרטגיית יציאה ברורה. דרך לברוח מהסבל ומהמעגל הבלתי פוסק של לידה, הזדקנות, מחלה ומוות שאנו מכנים קיום מחזורי או סמסרה. הבודהיזם גם אומר לנו שאיננו יצורים רעים וחוטאים ללא תקווה לגאולה. במקום זאת אנחנו יצורים מטופשים, בורים עם יצרים חסרי הבחנה. אני לא יודע מה איתך אבל בהינתן בחירה אני מעדיף להיות בור מאשר רשע. זה נותן לי את ההזדמנות לחנך את עצמי ולהשתפר.

אם אתה מחזיק בתפיסת עולם יהודית-נוצרית נבראנו בצלם אלוהים. קיבלנו רצון חופשי ולצערנו בחרנו בצד האפל. מאז אדם וחוה היינו שבורים ורעים. רק בחסדי ה' ניתן לתקן אותנו. אז זה די טבעי לכעוס כי הטבע הבסיסי שלנו הוא אנוכי ורע. נראה לי קצת פסימי.

כולנו מסוגלים לחסד ולחמלה רבה וכולנו יכולים בסופו של דבר להגיע לחופש מהייסורים והסבל שלנו. (תמונה © ARochau / stock.adobe.com)

אני אישית מעדיף את השקפת העולם הבודהיסטית. כולנו עושים מעשים לא סגולים על בסיס קבוע. אבל עמוק בפנים לכולנו יש בּוּדְהָא טֶבַע. זאת אומרת, כולנו מסוגלים לחסד ולחמלה רבה וכולנו יכולים בסופו של דבר להגיע לחופש מהייסורים והסבל שלנו. כולנו יכולים להפוך לבודהות מוארים. כן, אפילו דונלד טראמפ.

אז מה עוצר אותנו? זה בעצם בורות. השמש הבהירה שלנו בּוּדְהָא הטבע מעיב על ידי חוסר הבנה של האמת. האמת על המציאות. אנחנו לא תופסים עקרונות חשובים כמו מוצא תלוי. איך הכל על הפלנטה הזו מתעורר ונפסק עקב אינספור סיבות ו תנאים. אנחנו לא קולטים ארעיות ותלות הדדית. איך הכל חולף ומשתנה והכל וכולם תלויים זה בזה לעצם ההישרדות שלנו. אנחנו לא קולטים קארמה, חוק סיבה ותוצאה. לכל מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים יש השלכות. אבל יותר מכל אנחנו לא תופסים את הריקנות. שום דבר בעולם הזה לא קיים מהצד שלו. שום דבר אינו קונקרטי, בלתי משתנה או קיים מטבעו. זה חל במיוחד על עצמנו. הגוף והנפש שלנו נמצאים במצב מתמיד של תנופה. אנחנו לא אותו אדם שהיינו כשנולדנו או אפילו אותו אדם שהיינו אתמול. המחשבות והאמונות שלנו משתנות כל הזמן. וכשאתה מנסה למצוא משהו שהוא קונקרטי או קבוע אתה לא יכול למצוא אותו. העצמי הוא למעשה כמו אשליה. זה קיים על ידי ייעודו בתלות שלנו גוּף ודעת. בהתבסס על הבנה שגויה של העצמי וחשיבה שהוא קיים ללא תלות בכל דבר אחר, אנו יוצרים כל כך הרבה זהויות המבוססות על חוויות חיינו. כשנולדתי קראו לי קן. השם הזה לא אמר כלום. הייתי גוש של פרוטופלזמה משתין וקקי. אבל אחרי 66 שנים שקן היה סטודנט, רופא, מטייל, אופנוען, גולש סקי, שומר סביבה, אבא, בעל, יהודי, נוצרי ועכשיו בודהיסט. הזהויות הללו נוצרות כולן על ידי המוח. אם יש נשמה איפה היא? האם זה אצלנו גוּף או בראש שלנו? האם זה המחשבות, האמונות, הרגשות, התחושות, התפיסות שלנו? ניסיתי למצוא את ההומונקולוס הקטן הזה בשם קן שקיים מהצד שלו והוא קבוע ובלתי משתנה. אני לא יכול למצוא את זה.

אולם תחושת העצמי הכוזבת הזו חזקה מאוד בכולנו. הוא מקבל חיים משלו. וכשאנחנו רואים את עצמנו כקונקרטיים זה מבדיל אותנו משאר העולם. זה יוצר ראייה דואליסטית של הכל. אנחנו כבר לא רואים את עצמנו כתלויים הדדיים עם כולם והכל אלא נפרדים. וכשאנחנו נפרדים אנחנו מתחילים לשפוט הכל לגבי איך זה משפיע עלינו. האם האדם או החפץ הזה מועילים לי ומשמחים אותי? האם האדם או החפץ הזה פוגעים בי ועושים אותי אומלל?

את העתיד ריכוז עצמי שופט הכל ויוצר היקשרות וסלידה. אנו מגזימים בתכונות החיוביות של דברים כגון כסף ורכוש, שבחים, מוניטין טוב ותענוגות חושים. אנו מאמינים בטעות שהדברים האלה יביאו לנו אושר אולטימטיבי. ואז אנחנו נאחזים בדברים האלה עם אחיזת מוות. ההיפך נכון לגבי הדברים שנראים מאיימים על האושר שלנו. אנו מגזימים בתכונות השליליות שלהם ודוחקים אותן בתוקף - במיוחד אנשים שיש להם סגנונות חיים ואמונות שונות. כל דבר שמאיים על תחושת העצמי העזה שלנו יוצר פחד. ופחד בדרך כלל מוביל ל כעס.

כעס הוא רק אחד מתוך שפע של רגשות או ייסורים שליליים שאנו חושבים בטעות שהם רגש נורמלי. אבל למעשה כעס מבוסס על בורות. אותה בורות מובילה לתפיסות מעוותות, שבתורן מובילות להחזקות וסלידה. התקשרויות הן רגשות כמו חמדנות, תאווה ורכושנות. סלידה הם רגשות כמו שנאה, דעות קדומות ו כעס. רובנו רואים כעס בצורה לא נכונה. אנחנו אומרים שהאדם הזה הכעיס אותנו. זה לא נכון. כעס היא בחירה. כולנו רוצים אושר בחיינו. כעס והאושר אינו יכול להתקיים במקביל. תחשוב על הפעם האחרונה שכעסת מאוד. הרגשת שלווה, סיפוק וסיפוק? האם היית שמח? כעס, לא האדם שאנחנו כועסים עליו, הוא מה שגורם לנו להיות אומללים.

יש שיגידו שכעס צדקני (ע"ע כעס) הכרחי ונורמלי בנסיבות מסוימות. מה לגבי כשגבר צעיר נכנס למועדון לילה ומבצע מעשה שנאה וטרור מתועב באמצעות נשק תקיפה צבאי? אני לא צריך לכעוס על היורה? מה עם משפחתו וחבריו שהיו יכולים להודיע ​​לרשויות על כוונתו? או יותר טוב, מה לגבי 1.6 מיליארד המוסלמים שבדרך כלשהי צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם של אחוז זעיר של צעירים בורים והונאה? זה הרבה אנשים שאני יכול לכעוס עליהם. אבל בואו לא נעצור שם. אני צריך לכעוס גם על רשויות האכיפה שנראה שלא מצליחות לחבר את הנקודות גם כשיש שלטי אזהרה. ובואו לא נשאיר בחוץ את הקונגרס האמריקני שלנו שלא היה מסוגל או לא רצה להעביר חקיקה של נשק בריא. יכולתי לבלות את כל שעות הערות שלי בכעס עליהם. ואיפה זה יביא אותי? ולמה אני צריך להניח שמישהו מהאנשים האלה הוא פחות בור ומטעה ממני? בהינתן הסיבות הנכונות ו תנאים גם אני עלול לבצע מעשה מתועב. כולנו באותה סירה כשזה מגיע לקיום מחזורי. הדרך היחידה לצאת היא דרך אהבה וחמלה. כפי שקבע ד"ר מרטין לותר קינג, ג'וניור, בנאום קבלת פרס נובל לשלום ב-1964: "שנאה לא יכולה לגרש שנאה, רק אהבה יכולה לעשות את זה".

יש אנשים הרואים בבודהיסטים מדכאים כי אנחנו מדברים על מוות וארעיות. אני רואה את זה הפוך. הבודהיזם מזכיר לנו כמה קצרים ויקרים חיינו האנושיים. זוהי קריאת השכמה לנצל כל יום ויום כדי לתרגל ולפתח את התכונות הטובות שלנו. תפיסת העולם הבודהיסטית כאופטימית למדי. היסורים והסבל שלנו אינם יצוקים באבן. אנחנו לא יצורים מרושעים, נתעבים בלי שום תקווה לישועה. ברגע הנוכחי אנו תקועים במעגל של סבל עקב בורותנו ו השקפות שגויות. אבל זה יכול להשתנות דרך הדהרמה. המשימה שלנו היא להקשיב לתורות, לחשוב לעומק כיצד נוכל לשלב אותן במחשבות, בדיבור ובמעשינו. ולעשות מאמץ ליישם אותם בחיי היומיום שלנו. אם אנחנו מקלט בשמונת הדאגות הארציות, לעולם לא נשתנה. במקום זאת אנחנו צריכים מקלט ב בּוּדְהָא, הדהרמה וה Sangha. אם נפתח את דעתנו וליבנו לתורות, האפשרויות לצמיחה ולשינוי הן אינסופיות, והתועלת הפוטנציאלית לעולם היא אינסופית.