חופשה עם כעס

המשפחה שלי לקחה חופשה של כמה ימים לפארק הלאומי גליישר. בסך הכל, זה היה טיול מהנה. מה שמצאתי הכי מעניין, לעומת זאת, היה מצב נפשי.

האנשים המעצבנים האלה

אפשר לחשוב שאני נמצא בסביבה טבעית מדהימה כל כך שאהיה מאושר ומרוצה כל הזמן. כך לא היה המצב. ביום הראשון לטיול הייתי עצבני ואפילו כעסתי לפעמים על אנשים. סבלתי את הסובבים אותי, במיוחד זרים. פשוט לא היה לי מצב רוח להיות בקרבת אנשים, מה שנראה הלך רוח מוזר עבור מישהו שנסע בכוונה לפארק לאומי בשיא עונת התיירות.

ביום השני הרגשתי טוב יותר, ממש עד שמצאנו את עצמנו עוקבים אחרי משאית אדומה בכביש הררי. זה הלך מאוד לאט, אז התעכבנו. התעצבנתי והתחלתי להאשים את האנשים במשאית. למעשה, בעיני הם לא יכלו לעשות שום דבר נכון. נאלצתי לסגור את החלון שלי כדי להימנע מלנשום את העשן הפסיבי שלהם, והם המשיכו לצעוד לאורך הכביש. האנשים האלה העסיקו את השיחה שלנו לאורך כל הנסיעה במורד הכביש עד שכשהגענו כמעט לנקודה שבה יכולנו לחלוף על פניהם, הם החליטו להסתלק הצידה.

מאיפה כל הכעס הזה?

התחלתי לשאול את עצמי איפה כל זה כעס הגיע מ. בכך נזכרתי בכל הפעמים בעבר הלא רחוק שכעסתי על דברים קטנים. שאלות החלו לצוץ. "למה אני כל כך מלא כעס כל הזמן? איך זה שמשהו כל כך חסר חשיבות לכאורה, כשנדמה שכמה אי נוחות מוציאה אותי לדרך כל כך בקלות? מה אני יכול לעשות כדי להיפטר מזה כעס?" וכולי…

כשחשבתי על עצמי כ"מלא" של כעס, בהתחלה זה הרגיש כמו משהו שהייתי צריך להבין, כדי לקבוע מאיפה זה בא כדי שאוכל להיות בטוח לא להרים יותר. ואז הייתי צריך להבין איך להיפטר מזה כדי שאוכל להיות האדם שרציתי להיות. על ידי חשיבה זו, ה כעס הרגיש כמו חלק ממני. זה הרגיש מוצק, קיים מטבעו, כאילו יכולתי להחזיק אותו ביד. בעבר, כשעבדתי כדי לחסל את החלק הזה בי, הייתי מרגיש רע עם עצמי. לפעמים האשמתי אחרים ב"כעסים אותי" או שהם הסיבה שאני נושא כעס מסביב איתי. לפני שידעתי את זה הייתי מזהה את עצמי כ"אדם כועס".

הבעיה העיקרית עם צורת החשיבה הזו הייתה שהוא מעולם לא עזר לי להפסיק לכעוס וגם לא עזר לי להפוך לאדם טוב יותר, רחום יותר. במקום זאת זה עודד אותי להזדהות כעס. המחשבה על עצמי כעל אדם כועס הצדיקה איכשהו התנהגות כועסת. זה גם עודד חוסר תקווה כי אחרי למעלה מ-40 שנה עדיין לא מצאתי דרך לחלץ את הדבר המכוער הזה ממי שאני מאמין שאני.

לראות כעס אחרת

למחרת בבוקר התעוררתי ועשיתי קצת מדיטציה על שמונה פסוקים של טרנספורמציה מחשבתית בתקווה לתת טון טוב יותר להיום. ואז הבנתי שחשבתי על כעס בצורה לא נכונה לחלוטין. במקום לראות כעס כחלק מוצק מעצמי, מה אם אחשוב על זה כהרגל שיצרתי במשך שנים של תרגול?

כשחשבתי על כעס כהרגל רע, הבנתי שזה כעס לא היה חלק מובנה ממני. זה לא היה משהו שהייתי צריך לחפור ולזרוק כמו תוספתן נגוע. כבר לא דחיתי חלק ממני. פתאום יכולתי לראות את זה כבחירה שעם קצת מודעות ותרגול, יכולתי לבחור לשנות. לא היה מישהו אחר להאשים. עכשיו ידעתי מאיפה זה בא - הבחירות שלי!

חשיבה כזו הייתה משחררת להפליא. פתאום לא היו "אני טוב" ו"רע לי", "שמח אותי" ו"כועס עליי". היה רק ​​ההרגל הזה, הבחירה הזו בחשיבה ובהתנהגות. לא הייתי עוד "אדם כועס". כעס הרגיש ריק, תלוי לחלוטין בסיבות ו תנאים שהמוח שלי יצר.

כדי להיות האדם שאני רוצה להיות, אני רק צריך לאמן את המוח שלי בדרכי חשיבה חלופיות כדי שאוכל לחולל שינוי בהתנהגות שלי. כמובן שזה לא יהיה קל אבל אז גם לכעוס אף פעם לא היה קל. יש תקווה!