מול אלימות

טניה:

עוד מלחמה, עוד ירי המוני, עוד פיגוע התאבדות - איך אני יכול להשפיע על סיום הקטל הזה? המהומה הזו שנראית כל כך רחוקה ובלתי ניתנת לפתרון נמצאת בקצה אחד של צינור או רצף והקצה השני נמצא ממש כאן.

כשאני שם לב למילה ראוי להופיע, כשאני מאמין שאני או מישהו אחר ראוי למשהו, החוסן והחמלה שלי יורדים, הכפייה וחוסר הסבלנות שלי מתגברים. אני מתמקד בתוצאות ובקיצורי דרך. אני על רצף האלימות. אני מתחבר למיתוס של אלימות גואלת.

המיתוס הזה - הרעיון שמישהו ראוי לעונש "לטובתו שלו" או "לטובת החברה" - מושג המפתח הזה שמקל על התנהגות אלימה - הוא כה נפוץ עד כי לעתים רחוקות אנו מכירים בו כמיתוס.

ברגע שאדם, קבוצה או תרבות מאמינים שמישהו ראוי לעונש, זה צעד קטן להרג. ברגע שנקבל שכמה אנשים "צריכים להיהרג", השאלה היחידה שנותרה היא "מי?" מי מת? מי מחליט? לא פלא שיש לנו רצח המוני על בסיס קבוע.

אז מה לעשות?

כשהלב שלי פתוח והמוח שלי מלא חמלה, אני מתחבר עמוק עם אחרים ואנחנו חווים הדדית שמחה וריפוי. (תמונה על ידי רוברטו מלדנו)

בזמנים שהלב שלי פתוח והמוח שלי מלא חמלה, אני מתחבר עמוק עם אחרים ואנחנו חווים הדדית שמחה וריפוי. זרים הופכים לחברים קרובים.

יש לי מוח צלול יותר, לב שמח יותר, והבנה טובה יותר של הדהרמה בנוכחות קדושתו הדלאי לאמה מאשר בכל זמן אחר. אני מדמיין שהחיבור העצמי שלו, האותנטיות והקבלה הבלתי מותנית שלו מועברים אלי (ולכל השאר שם) בצורה לא מילולית וישירה ואני מגיב בכך שאני הופך להיות אני טוב יותר - רטט סימפטי.

הניחוש שלי הוא שאירועי הריפוי וההתעוררות המופלאים המתוארים בסוטרות ובאוונגליונים זרמו מגאוטמה בּוּדְהָא וישו בהיותו מחובר עמוק ונוכח, רחום ומקבל ללא תנאי. אנשים רגילים מגיבים לתשומת לב חמלה יוצאת דופן והופכים ליוצאי דופן.

כשאני מלא בדאגה עצמית, מרגיש חסר חיבור ו"חסר משאבים", אני לא מתחבר לאחרים בחמלה ולא אכפת לי. כאשר אני מודע לרגשות שלי ופועל בהתאם לערכים שלי, אני מתקשר עם אחרים ועם עצמי בדרכים בריאות עוצמתיות ומרפאות. הממ, נראה די ברור מה לעשות.

לשנות את העולם אינטראקציה חיובית אחת בכל פעם עשוי להיראות איטי וקשה בצורה בלתי סביר - עד שאני מסתכל על הכישלון של כל דרך אחרת.

אַברָשׁ:

למרות שפיכות הדמים בפריז בערב שישי האחרון, מה שמצאתי הכי מטריד הוא התוצאות. בעודם טוענים לרמה מוסרית כמאמינים דתיים של אומה "נוצרית", בכל רחבי ארה"ב מנהיגים ואזרחים פולטים שקרים ומסיתים פחד. שוב לנוכח הקושי והכאב הגדולים, אנו, העם האמריקני, סוגרים את ליבנו בפני הנזקקים ביותר, כאשר אנו דורשים לסגור את גבולותינו ומתעקשים למחוק את ה"אויב" שלנו מעל פני האדמה. זה מצער אותי מאוד, ואני מתקשה לעכל את זה הרבה יותר מאשר מעשי הטרור בפועל.

כל הנזק שבעולם נעשה מתוך בורות; מתוך אמונה ב"אני" הקיים מטבעו; אמונה שמי שאנחנו כרגע יצוק בבטון. גם אני נופל בבורות הזו עם התמרמרות הצדיקה שלי: למה אנחנו לא יכולים לעשות יותר טוב מזה? למה אנחנו צריכים תמיד להגיב ביד קשה ולבקש להרוס כל דבר שנקרה בדרכנו? 

הייתי חסר מנוחה בשבוע האחרון, מוסח ומיואש. אני מתאבל לא רק על הפריזאים, אלא עלינו כאומה. אולי אני צריך להתאבל גם על עצמי. כי גם אני לא מי שאני נראה. כל הפוטנציאל לעשות את הפעולות שאני מגנה אצל אחרים בוודאי רדום בזרם המוח שלי, מחכה לימין תנאים להבשיל. האם אני שונה? האם לא הייתי/האם אני לא יכול להיות המחבל המתאבד הזה? האם לא הייתי/האם אני לא יכול להיות פוליטיקאי שמפיץ שקרים כדי להשיג את המטרה שלי ולהסית פחד לרווח שלי? האם לא הייתי/האם אני לא יכול להיות אזרח מן השורה החושש לחיים שלי ושל ילדיי, לסגור את שאר העולם בניסיון נואש למצוא תחושת ביטחון וביטחון בעולם לא בטוח? כמה פעמים בשנה האחרונה, בחודש האחרון, בשבוע האחרון התרחקתי מהזדמנות להועיל למישהו שהיה זקוק לה? תחת העריצות של "אני", אני משועבד לתעמולה שלה ומפר את השאיפות שלי, את הפוטנציאל שלי. איך אני יכול להאשים אחרים באותו כישלון?

כל עוד אני בהשפעת בורות, השתייכות ו קארמה, יש לי את הפוטנציאל להפוך לאותם הדברים שאני מגנה עכשיו. אולי זה לא צריך להיות מפתיע שסמסרה משגשגת תחת השפעת המצוקות השפלות הללו. ובכל זאת איכשהו זה חייב להיפסק. זה מרגיש גדול וזהו. אני מאכילה תפיסה עצמית מאז זמן חסר התחלה, כמו כולנו, אבל יש אלטרנטיבה. הזרעים הקרמתיים האלה לא צריכים להבשיל ואנחנו לא צריכים להמשיך לחיות בצל הבלבול שלנו. מה לעשות אבל ללכת למקלט? מה לעשות מלבד לטהר? מה לעשות מלבד להיות קול של שלום בחדר כועס?

ההרצאה הראשונה בסדרה: תגובה לטרור
ההרצאה השנייה בסדרה: תפילה לעולם
ההרצאה השלישית בסדרה: יקר מכדי להפסיד