הצער והחוסן של אמא

חשבתי לחלוק את החוויה הזו והתעוררתי הבוקר בתחושת דחיפות, המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני באמת עלול למות היום, באמת יש לי כל כך מעט שליטה על מה שקורה לי בחיים אז תן לי לקחת את מה שיש לי לשלוט בו ולהשתמש בו, ובתקווה שבכך, אולי לעזור למישהו אחר.

הילד המקסים שלי שעכשיו הוא בן 33, זה עם חוש ההומור המדהים, החיוכים הגדולים, הלב הגדול, זה שהילדים העריצו באופן אינסטינקטיבי וחיות רצו לשחק איתו, ובכן, הוא סיים בעמוד הראשון של העיתון של העיר שלו תחת הכותרת, "בריון שיכור תוקף זרים בבילוי לילי". אחד הזרים נחת בבית חולים ואין לו זכר שנדפק.

כשראיתי את הכתבה, עם תמונה מטושטשת של בני עוזב את בית המשפט לאחר שניתנה לו מאסר על תנאי של שנתיים - על תנאי רק בגלל מצבו הטוב הקודם בקהילה - וחשבתי עליו ועל האנשים המסכנים האלה שהוא פגע בו, הלב שלי התנפץ. לולא התרגול שלי בנשימה מודעת, אני פשוט יודע שהיה לי התקף פאניקה. אני יודע כי התקף הפאניקה היחיד שהיה לי אי פעם קרה כשהוא היה בן 17. הילד הכי מתוק, חכם, מבריק וחביב שכולם העריצו בגיל 17 חווה פסיכוזה שמקורה בסיר ששינתה את חייו. זה היה כל כך רע שהוא שמע קולות והאמין למה שהם אמרו. למרבה המזל באותה תקופה הם לא היו קולות כועסים והוא הסכים לקבל עזרה, לקחת תרופות, ולבסוף מצא מקלט בכנסייה שלו.

אני יודע שהוא נאבק לפעמים, הרגיש שהוא כישלון בהשוואה לחבריו הוותיקים מבית הספר, הרגיש שהוא הפסיד כל כך הרבה ושהפוטנציאל שהיה לו נגמר מכיוון שהוא כבר לא יכול היה להתרכז כמו פעם כשהיה תלמיד כבוד . התרופות גרמו לו להרגיש איטי והוא עלה במשקל, אבל זה ירד ועם השנים הוא הצטמצם ונראה שליו יותר, נראה שהוא מפתח תחושת ערך עצמי טובה, נראה שוב שמח.

ואז זה. כל השנים האלה לאחר מכן, אני לא יודע למה, אולי הוא חשב שהוא יכול להתמודד עם בילוי לילי עם עמיתיו לעבודה. אולי קרה יותר ממה שידעתי, אבל הנה הוא כאן והפסיכוזה חזרה, רק שהפעם הוא סירב לתרופות וניתק קשר עם כל החברים והמשפחה. זה כאילו כל עולמו השתנה והוא נכנס לממלכת גיהנום ואני יכול לראות אותו אבל הוא לא שומע אותי ואני לא יכול להגיע אליו. ניסיתי, כולנו ניסינו, והוא ניתק את כל אפיקי הקשר. הלב שלי מתפוצץ מצער ופחד, וכשזה קורה אני צריך לאפשר לו את המרחב לצאת בלי "הצעה זה תה," כביכול, כי דיכוי או התמכרות לזה יעשה אותי חולה.

בהיותי אמא נשאתי את ההוויה הזו בתוכי גוּף, מתאהבת בו עוד לפני שראיתי את פניו. שֶׁלִי גוּף האכלתי אותו, כל כך אהבתי וטיפחתי אותו, נהניתי מכל רגע איתו, אפילו מהשעה 2:00 לפנות בוקר. אלה היו בשבילי הכי מיוחדים, רק לבד בשקט בבוקר מוקדם, החום של הקטן הזה גוּף קרוב לשלי. לגדול איתו, ללמד אותו להיות אדיב, החיוכים האלה, החיבוקים הקטנים הופכים לחיבוקים גדולים. איך זה הופך ל"בריון"? איפה הילד שלי? איך אני עוטף את הראש סביב זה? אני מסתכל על כל התמונות שלו, ועכשיו התמונה האחרונה שיש לי היא תמונה מטושטשת שלו ביציאה מבית משפט. אני מזהה את הזרועות האלה, הרגשתי איך דובים מחבקים אותי, אבל עכשיו איפה הבן שלי? האם כל זה הוא? כלום מזה הוא? הם אומרים שהדברים שילדים לומדים בשנים המעצבות חשובים לשארית חייהם. בשנותיו המעצבות הוא למד רק דברים טובים. מה קרה?

התורות על ריקנות, התורות על מוצא תלוי ולידה מחדש הם שהביאו אותי לדהרמה. אני מעלה אותם לתודעה כשאני נאבקת באחיזה הרגילה הזו בבן הקיים באופן מובנה, שמתחיל כל כך אוטומטית, חוקר בקפידה כשאני קופץ מאחד משני הקצוות לשני בניסיון למצוא את דרך האמצע. אני פונה לתורת החוכמה כשהמוח שלי פחות רגשי, וכשהכאב והפחד הכי עזים אני פונה לתורת החמלה, אני חושב על כל האמהות בדיוק כמוני ואני עושה את הקיחה והנתינה מדיטציה (טונגן) לכולנו. אני כל כך אסיר תודה על בודההרמה.

לאחרונה, לפני שכל זה קרה, התנדבתי לעזור למנזר לשלוח ספרי דהרמה לאלה הכלואים. לעזור לאנשים בכלא שרוצים עזרה עוזרת לי. אני כל כך מעריך את ההזדמנות לעשות זאת.

היצורים שנכנסים לחיינו כילדינו מגיעים עם המטען שלהם. אנחנו באמת לא יודעים מי תופס מגורים בגופנו ובבתינו. הם, בדיוק כמונו, מגיעים עם טביעות קארמה ייחודיות משלהם מכל הסוגים שאם מושקים מתי תנאים צודקים, יתפוצצו בחיים. הפחד שלי הוא שהוא לא ממש מקבל את העזרה ובסופו של דבר יפגע בעוד אנשים או יפגע בעצמו יום אחד. אני תופסת את עצמי לעתים קרובות מדי מבזבזת זמן ומענה את עצמי בדמיונות כאלה על מה שאולי יקרה או לא יקרה, וזה באמת חסר טעם ורק בזבוז זמן ואנרגיה. הדאגה לא תמנע מזה לקרות, ואולי זה לא יקרה ואז דאגתי לחינם. ובכל זאת זה יכול להיות קשה לעצור.

זמן הוא יקר. החיים יקרים. מאי זה קארמה יישרף מהר, יהי רצון שהוא וכל הבנים והאמהות, כל היצורים בכל מקום, יהיו טובים וטובים לעצמם ולאחרים. בכל חיי העתידיים שלי לעולם לא אפרד מה בּוּדְהָאהדהרמה היקרה של. ציטוט מאת הוד קדושתו ה הדלאי לאמה מזכיר לי כל יום באמת לפתוח את עיניי ולהסתכל ופשוט להיות אדיב, לא משנה מה בא לידי ביטוי, "בעיקרון, כולם קיימים בטבעו של הסבל, אז להתעלל או להתעלל זה בזה זה חסר תועלת."