לבחור או לא לבחור

אום אה המם

השנה היה לי המזל להגיע למנזר לנסיגה, והחוויה הייתה באמת מדהימה. כאן הדהרמה נמצאת בכל מקום שאתה מסתכל, והפעילויות בלוח הזמנים היומי הן תזכורת מתמדת לתרגל ולנצל את ההזדמנות היקרה שיש לנו. פעמים רבות התרגשתי והרגשתי מלאת תודה על האדיבות שקיבלתי מהקהילה. בלילה כשהשמיים היו גדושים בכוכבים דמויי יהלומים הייתי שואל את עצמי "האם אני חולם?" באמת הרגשתי אהבה וחמלה גדולה מכולם כאן.

ואז במהלך הנסיגה של השנה הזו, להפתעתי מצאתי את עצמי עם מחשבות חוזרות ונשנות כעס. התעצבנתי בקלות רבה יותר מאשר במהלך כל ריטריט אחר שהשתתפתי בו ושאלתי את עצמי, "למה יש לי כל כך הרבה אנטגוניזם בזמן שאני במקום כל כך מושלם לתרגול?" למרות ש כעס לא הגיע לרמות בלתי נשלטות, זה היה קול מתמשך ומציק שהתלונן על לוח הזמנים, הבלתי מתוכנן הצעה שעות השירות, הנושא, הזמן הפנוי לשינה, הזמן הפנוי ללימוד, ה"מהר" לעשות דברים וללכת לפעילות הבאה וכו'. התחלתי להרגיש התנגדות ואי נוחות, אך לא הצלחתי לאתר את הסיבה או לשחרר לחלוטין את המחשבות.

במהלך הנסיגה התוודעתי לתורתו של NVC (Non-Violent Communication), שנוצרה על ידי מרשל ב' רוזנברג. תכנית זו מבוססת על יצירת קשר עם הרגשות והצרכים שלנו, הקשבה באמפתיה לעצמנו ולאחרים, הכרה באלימות ובנזקים הנוצרים כשאיננו בקשר עם אלה, ולמידה לקחת אחריות על רגשותינו, מחשבותינו ומעשינו. . התכנית מלמדת שפה שיכולה לסייע ביצירת קשר עם הזולת בה מתאפשרת "נתינה טבעית". נתינה זו נעשית בשמחה וברצון לתרום לחיים ולא מתוך פחד מעונש, אשמה, חובה או בושה.

יום אחד חלקנו צפו בסרטון NVC שבו היה משחק תפקידים על מצב אמיתי שבו מנהל לא ידע איך לעבוד עם עובד שאיחר כל הזמן וגרם לעימות עם עמיתים לעבודה. ברגע מכריע שאל רוזנברג את הקהל, "איזה צורך יש לעובד שהוא כל כך חזק שהוא מפריע לרווחתם של אחרים?" ג'ק השהה את הסרטון כדי שנוכל לחשוב על זה. בהתחלה מוחי היה ריק. לא יכולתי לראות את הצורך שלו. ג'ק השמיע שוב את הסרטון והוואי, שם זה היה ברור - הצורך הבלתי מסופק של העובד היה כזה שגם לי היה אבל עד אז לא הייתי מודע לו. הוא היה זקוק לאוטונומיה.

זיהוי הצורך הזה בעצמי היה כמו להוריד אבן ענקית מהגב שלי. ברגע אחד זה היה כמו לראות מבעד למנהרה ולהציג חבילות של זיכרונות שבהם נלחמתי עם עצמי כי הייתי זקוק לאוטונומיה והקרנתי "הם מגבילים אותי" ו"הם מנסים לשלוט בי". השלכתי את זה על כל מי שתפסתי כסמכות. רוב חיי הייתי בקונפליקט עם אנשים שתפסתי כרשויות. במשך שנים עשיתי את ההיפך ממה שהחברה רצתה שאעשה; הייתי גס רוח ולא שיתפתי פעולה, כי חשבתי שאנשים והחברה בכלל מנסים להגביל את האוטונומיה שלי.

ראיתי כמה אנרגיה נפשית וזמן יקר בזבזתי, כמה סבל חוויתי וכמה סבל גרמתי לאחרים כשחשבתי שהם מנסים לגרום לי להתנהג כמו שאדם "טוב" צריך, להיות איפה שהייתי. "אמור" להיות, לעשות מה ש"הייתי צריך" לעשות, להגיד מה "נכון" או "מתאים", לקבל השכלה "אמיתית", להיות שחקן קבוצתי "טוב", ועוד ועוד. הבנתי שבמשך שנים מוחי התמלא בתוויות ובשיפוטים קונקרטיים.

נזכרתי גם כמה הייתי עצוב ומדוכא כשעשיתי מה ש"נכון" ומנסה להיות אדם "טוב" - בקיצור, מנסה להיות מה שחשבתי שאחרים רוצים שאהיה - תוך התעלמות מהחוכמה הפנימית שלי. בסביבות השנה השנייה שלי בקולג' התחלתי למרוד, ומאז עשיתי זאת במשך שנים. ראיתי את העולם כמקום "לא הוגן". זה לא משנה אם מרדתי או עשיתי מה ש"טוב" ומצופה ממני, לא הרגשתי שלווה פנימית.

הבנתי שבבלבול שלי חשבתי שלהיות מרדנית תיתן לי את האוטונומיה שאני צריכה. כמה טעיתי! חשבתי שאני נלחם ברשויות חיצוניות, למעשה נלחמתי בעצמי. אני זה שאמר לעצמי שאין לי ברירה, שאני "צריך" לעשות את זה או את זה.

ברגע שזיהיתי את הצורך הבלתי נראה שלי באוטונומיה, היה לי ברור שאני לא נלחם עם אף אחד מבחוץ, אלא נמצא במאבק מתמיד עם השופט הפנימי שלי, המחשבה המרוכזת בעצמי שיצרה את הסיפור שזה "אני נגד העולם."

ברגע שראיתי את עצמי משתקף באדם בסרטון ה-NVC, הצלחתי להבין למה הגעתי כל הזמן באיחור לכל מקום אליו אני הולך, גם כשיכולתי להגיע בזמן. עכשיו אני מבין למה עזבתי את העבודה כשחשבתי שמה שהם ביקשו ממני זה לא מה שרציתי לעשות. הלכתי נגד הכל בלי שום מיומנות ואפילו גרמתי נזק לאחרים כי המחשבה הפגועה "הם לוקחים לי את העצמאות" תרגיז אותי, ועם סוג כזה של חשיבה, כולם מפסידים.

הדבר הכי מדהים היה לראות שבמציאות תמיד הייתה לי אוטונומיה. תמיד הייתה לי ברירה. לא הייתי צריך למרוד במבני החברה, ברשויות או במישהו מבחוץ. המרד שמביא חופש אמיתי הוא למרוד במחשבה המרוכזת בעצמה. בעקבות המחשבה המרוכזת בעצמו זה כלא. זה לא נתן לי ברירה אלא לממש את מצוקות הנפש שלי. זה הגביל את האוטונומיה שלי בכך שלא איפשר לי להיות בקשר עם ליבי הטוב ולפעול מהמרחב הזה.

כאשר אנו עושים בחירות מלאות חמלה, אנו חושבים על רגשותיהם של אחרים ושוקלים כיצד להועיל להם. זה נותן לנו את החופש לבחור מה לעשות; זה נותן לנו הזדמנות לבחור איך לתרום. עם זה, מתעוררת אנרגיה יצירתית אדירה בשילוב שמחה ומה שיכול להיות עבודה הופך לקריירה, יצירת אמנות, יצירת מופת, הצעה מאהבה.

בכל רגע, לכולנו יש את הבחירה והחופש לחשוב בצורה מועילה. אנחנו כל הזמן בוחרים באיזו מחשבה ללכת ואיך לתפוס את עצמנו ואחרים. עכשיו אני במקום נפשי שבו אני בוחר מה לעשות שממלא את ליבי הכי הרבה - תרגול הדהרמה כמיטב יכולתי כדי להועיל ביותר לכל היצורים. יתרון הוא שבנסיגה אני מסוגל לעשות זאת יחד עם סנגהה. עכשיו אני יכול לבחור להיות אדיב כי בליבי אני רוצה, לא כי אני צריך להיות "טוב". אני יכול לבחור לשתף פעולה עם אחרים כי אכפת לי מהם; אני לא צריך להוכיח את האוטונומיה שלי לאף אחד.

לאחר החוויה הזו אני יכול לראות כמה צרכים אחרים קשורים זה לזה באוטונומיה - תמיכה, אמפתיה, הערכה, התחשבות, הבנה, שלווה, מנוחה, כיף, משמעות והגשמת חלומות ומטרות. עכשיו אני בודק למה אני עושה פעילויות שונות ובוחר לעשות אותן עם המוטיבציה הכי טובה שאני יכול ליצור. דברים שהיו מטלות לא רצויות לפני כן כבר לא נראים כמו משימות אלא הם הזדמנויות לעזור לאחרים. הן מתנות, מבחני צמיחה מאתגרים כדי לראות אם הלב באמת נפתח. האמירה של רוזנברג, "אל תעשה שום דבר שהוא לא משחק" התעוררה לחיים, ונזכרתי, "האמת הגבוהה ביותר היא השמחה הגבוהה ביותר".

הנסיגה הזו שינתה אותי עמוקות. זה הותיר אותי לחשוב שיצירת שלום בעולם כאוטי לא נעשית דרך שינוי העולם שבחוץ, אלא על ידי שינוי איך אני רואה דברים, על ידי עבודה עם המוח שלי וטיפוח אהבה כמיטב יכולתי. זו הדרך האמיתית ליצור שלום.