להיות צנוע

אני מבין שעל ידי תרגול ענווה אקבל תחושת שלווה, אבל מהי בעצם ענווה? במשך כל כך הרבה זמן קשרתי ענווה עם השפלה. לעתים קרובות קשה להודות כשאני טועה; קשה לי לאפשר לדברים להיות כפי שהם מבלי לנסות להיות בשליטה כל הזמן.

אני מסתכל על העולם ואני רואה את עצמי כמרכז שלו. אני מתפקד כאילו אני נפרד מכל שאר השחקנים. כולנו בתסריט, אבל יש לי את התפקיד הראשי. כמובן, האגו שלי הוא שהופך אותי לכוכב, וזהו האגו שלי שמונע ממני להיות ענווה. אז אני חייב לבדוק את האגו שלי. אני חייב להבין שהדעות, הרעיונות והאמונות שלי אינן זהות לדעותיי של האדם הבא. אני גם חייב להודות שאותן דעות, רעיונות ואמונות יכולות להיות שגויות לפעמים, כנראה לעתים קרובות יותר ממה שאני מבין. כשאני טועה, אני חייב להיות מוכן להודות בזה. בכך שאני מודה בטעות שלי ומתנצל עליה בכנות, אני גדל. במקום להתנכר לאחרים, אני מתחבר אליהם. אני נעשית יותר פתוחה.

כמובן, לפעמים אני צודק. לפעמים אני יודע הכי טוב. באותם זמנים, חשוב לי גם לבדוק את המוח המרוכז בעצמי. באותם זמנים, אני עשוי להרגיש מוצדק ביהירותי. כשאני טועה ועדיין מתווכח נקודה, אני נראה די טיפש. כשאני צודק ומנסה לדחוף את דעתי לאחרים, אני פשוט נראה כמו אידיוט!

כל זה קשור לצורך שלי להרגיש חשוב. אני רוצה שהעולם שבחוץ יבין ש"אני מבין". במקביל, אני מחזק את זה בתוכי. במציאות, לפעמים אני מבין את זה, ולפעמים אין לי מושג. לפעמים אני צודק, ולפעמים אני צריך להתנצל. כשאני כן מתנצל, על כל עבירה שעשיתי, זה פותח אותי. זה מרגיש טוב. יש תחושת שלווה שמגיעה עם זה. זה חשוב לי יותר, יותר מיוחד עבורי מהאגו שלי.