האתגר של העתיד

הרשו לי כעת לסכם את השטח שכיסיתי. שרטטתי בקצרה ארבעה מאפיינים של רוחניות עכשווית, שהובילה השינוי מתרבות מסורתית למודרנית או אפילו פוסט-מודרנית. למאפיינים אלו הייתה השפעה עמוקה על הדת המרכזית במערב וכבר החלו לשנות את צורת הרוחניות הבודהיסטית. הארבעה הם:

1. "פילוס ההבחנות", כך שההבחנות החדות בין הדתי המוסמך לאדם ההדיוט מטושטשות או אפילו מתבטלות.
2. עלייתה של "רוחניות חילונית" או "חילוניות רוחנית", המסומנת בשינוי האוריינטציה של הדת הרחק מהחיפוש אחר מדינה טרנסצנדנטית כלשהי, מימד שמעבר לחיים בעולם, לעבר חוויה עמוקה ומעשירה של המצב האנושי. דרך חיים טרנספורמטיבית בתוך העולם.
3. האמונה שסימן האמונה הדתית האותנטית הוא נכונות לעסוק בפעולה של חמלה, במיוחד לאתגר מבנים חברתיים ופוליטיים המקיימים אי צדק, אי שוויון, אלימות והשפלה סביבתית.
4. פלורליזם דתי: נטישת התביעה לאמת דתית בלעדית ואימוץ השקפה פלורליסטית שיכולה לאפשר את האפשרות של נקודות מבט משלימות ומאירות הדדיות על האמת והפרקטיקה הדתית. זה חל הן על היחסים של בודהיסטים עם חסידי דתות אחרות, והן על היחסים הפנימיים בין חסידי אסכולות ומסורות בודהיסטיות שונות.

כעת אני רוצה להציע שכל ארבעת הגורמים הללו עומדים להציב אתגרים רבי עוצמה לנזירות הבודהיסטית בעתיד, ויאלצו אותנו לחשוב מחדש ולהעריך מחדש גישות ומבנים מסורתיים שקיימו. נזיר חיים במשך מאות שנים עד היום. ואכן, אתגרים אלו כבר הוכרו ברבעים רבים והמשימה לעצב מחדש את הנזירות בתגובה אליהם כבר החלה.

כפי שאמרתי בתחילת דבריי, אני לא מתכוון לתמוך בתגובה קבועה לאתגרים הללו שלדעתי היא נכונה באופן ייחודי; שכן, כפי שאמרתי, אין לי שכנוע חד משמעי לגבי התגובה הטובה ביותר. אבל כדי לעזור לנו להתמודד איתם, אני רוצה להציב, ביחס לכל אחד מארבעת האתגרים הללו, קשת של תגובות אפשריות. אלה נעים בין השמרנים והמסורתיים בקצה האחד לבין הליברלים והמפרגנים מהצד השני.

(1) לפיכך, ביחס ל"פלוס ההבחנות", יש לנו בקצה אחד את ההתעקשות המסורתית על ריבוד חד של נזירים והדיוטות. ה נזיר אדם הוא תחום זכויות, מושא להערצה, הזכאי לבדו לתבוע את תפקיד המורה לדהרמה; ההדיוט הוא בעצם תומך וחסיד, מתרגל ואולי עוזר בפעילויות הוראה, אבל תמיד בתפקיד כפוף. בקצה השני, ההבחנה בין השניים כמעט נמחקת: ה נזיר והדיוט הם פשוט חברים; ההדיוט עשוי ללמד מדיטציה ולקיים שיחות דהרמה, אולי אפילו לנהל טקסים דתיים. לקראת האמצע יהיה לנו מצב שבו ההבחנה בין נזיר נשמר אדם ההדיוט, שבו ההדיוטות מעניקים לנזירים צורות מסורתיות של כבוד, אבל היכולת של ההדיוטות ללמוד ולתרגל את הדהרמה בהרחבה ומעמיקה מוכרת היטב. מנקודת מבט זו, מי שמילאו את ההכשרה הנדרשת, בין אם נזירים או הדיוטות, יכולים לתפקד כמורי דהרמה, וניתן לקבל ולכבד שושלות עצמאיות של מורים הדיוטות, שאינם תלויים בנזירים.

(2) שוב, בין התגובות לאתגר החילוני, אנו יכולים לראות ספקטרום. בקצה אחד יש נזירות מסורתית המדגישה את התורות הקלאסיות של קארמה, לידה מחדש, מחוזות הקיום השונים וכו', ורואה את המטרה של נזיר החיים יהיו הסיום המוחלט של הקיום המחזורי והשגת שחרור טרנסצנדנטי. בקצה השני ניצבת נזירות המושפעת מנטיות חילון, המדגישה את העשרה והעמקה של החוויה המיידית כמספיקה בפני עצמה, אולי אפילו כ"ניבנה כאן ועכשיו" או מימוש שלנו. בּוּדְהָא-טֶבַע. גישה כזו, נדמה לי, נמצאת כבר בין כמה מצגות מערביות של סוטו זן, ונראה שגם קיבלה מטבע בדרך של ויפאסנה מדיטציה נלמד בהנחה מדיטציה מעגלים. בין שני הקצוות הללו, גישה מרכזנית עשויה להכיר ביתרונות הארציים של הדהרמה ולהדגיש את הערך של רכישת חוויה עשירה ועמוקה יותר של ההווה, אך עדיין לקיים את המסגרת הבודהיסטית הקלאסית של קארמה, לידה מחדש, ויתורוכו', ואידיאל השחרור מלידה מחדש והשגת מימוש טרנסצנדנטי עולמי. שוב, בין אם זה מובן מנקודת מבט תרוואדינית או מהאיאניסטית, שכבה משותפת מאחדת אותם ותומכת בהתאמה שלהם. נזיר פרויקטים.

(3) באשר לרוחניות המעורבת, בקצה השמרני של הספקטרום אנו מוצאים את אלה שמסתכלים בביקורתיות על פרקטיקות בודהיסטיות מעורבות עבור נזירים, וגורסים כי נכון נזיר החיים דורשים נסיגה רדיקלית מפעילויות ארציות, כולל כל מעורבות ישירה בעשייה חברתית, פוליטית וכלכלית. ה נזיר יכול ללמד את ההדיוטות את הערכים האתיים התורמים לצדק חברתי גדול יותר, אך לא צריכים להיות נגועים במעורבות בפרויקטים שמטרתם טרנספורמציות חברתיות ופוליטיות. בקצה השני נמצאים אלה המאמינים כי נזירים צריכים להיות מעורבים באופן פעיל בפעילויות כאלה, ואכן שהם צריכים להיות בחזית המאבק לשלום ולצדק חברתי, כלכלי ופוליטי. עמדת ביניים עשויה להכיר בחשיבות של פיתוח בודהיזם המעורב בצורה מלאה יותר עם העולם, אך גורסת כי נזירים צריכים לשמש כמדריכים, מקורות השראה ומחנכים בתוכניות של מעורבות חברתית, תוך עבודה מעשית של התמודדות עם ממשלות. יש להפקיד בדרך כלל את קובעי המדיניות והמוסדות בידי הבודהיסטים הדיוטים.

(4) לבסוף, ביחס לפלורליזם דתי, אנו מוצאים, בקצה השמרני של הספקטרום, נזירים המאמינים כי לבודהיזם בלבד יש את האמת האולטימטיבית ואת הדרך הייחודית לשחרור רוחני. מאחר שהבאים אחרי דתות אחרות שקועים ב השקפות שגויות, אין לנו מה ללמוד מהם והיינו עושים הכי טוב להימנע מדיונים דתיים איתם מלבד לשכנע אותם בשגיאותיהם. אנחנו יכולים לשתף פעולה בפרויקטים שמטרתם מטרות ראויות, כמו שלום עולמי ומודעות סביבתית, אבל אין טעם לחקור את ההבדלים הדתיים שלנו, כי דיונים כאלה לא מובילים לשום מקום. חסידים שמרניים של אסכולה מסוימת של בודהיזם עשויים להעלות שיקולים דומים ביחס לבודהיסטים המשתייכים לאסכולות אחרות. בקצה הליברלי של הספקטרום נמצאים נזירים המאמינים שכל הדתות מלמדות בעצם אותו דבר, ושזה לא משנה במיוחד באיזה דרך הולכים, שכן כולן מובילות לאותה מטרה. באמצע, אנו עשויים למצוא את אלה אשר, תוך שמירה על הייחודיות של בּוּדְהָאהוראתו, מאמינים גם בערך של דיאלוג בין-דתי, שמכירים באלמנטים של אמת וערך בדתות אחרות, ושעשויים להיות מוכנים לחיות לתקופות במנזרים של דת אחרת, או במנזרים השייכים לאסכולה של בודהיזם שונה מזה שבו הם הוכשרו.

יש לציין שבעוד שאני מגדיר עמדות מסוימות כשמרניות ואחרות כליברליות, אין צורך שארבע העמדות השמרניות יהוו אשכול בלתי נפרד וארבע העמדות הליברליות וארבע העמדות הבינוניות אשכולות בלתי נפרדים אחרים. בהחלט יתכן שמי שנוקט עמדה שמרנית באחד, שניים או שלושה מהנושאים הללו, ינקוט עמדה ליברלית או בינונית בנושא הרביעי. מישהו עשוי לנקוט עמדה שמרנית בשני נושאים ועמדה בינונית או ליברלית בשני האחרים. ולהפך, אם ניקח את העמדה הליברלית והבינונית כבסיס, אנו יכולים להעמיד שילובים רבים בינם לבין עמדות שמרניות בארבעת הנושאים. לכן מספר רב של תמורות אפשרי.

בהתחשב בעמדות השונות, הגישה שנראית לי הכי בריאה היא זו התואמת את רוח דרך האמצע: מצד אחד, הימנעות נוקשה נאחז למוסכמות ועמדות מבוססות רק בגלל שהן מוכרות לנו ומעניקות לנו תחושת ביטחון; מצד שני, להקפיד לא לאבד את העקרונות הבסיסיים של הדהרמה, במיוחד אלה הנובעים מה- בּוּדְהָא את עצמו, רק כדי להכיל חברתי ותרבותי חדשים תנאים. בסופו של דבר, אולי עדיף שצורות חדשות יתפתחו בהדרגה בתגובה לצורות החדשות תנאים אנחנו נפגשים כאן במערב ולא דרך החלטות נמהרות. נזירות היא, בכל מקרה, בדרך כלל כוח שמרני למדי. ייתכן שהדבר נובע בחלקו מהטמפרמנט של מי שמסמיך, חלק מהעובדה שהנזירות הבודהיסטית היא מוסד עתיק - עתיק מכל האימפריות והממלכות שקמו על פני כדור הארץ - ובכך רכשה משקל אשר מונע ניסויים אקראיים. בכל מקרה, הדהרמה הטובה פורחת במידה שאנו נשארים איתנים במחויבותנו לעקרונות הליבה של הבודהיזם בכללותו ולאלה המגדירים את המסורות בהתאמה שלנו ובו בזמן נשארים פתוחים לאתגרים, לתובנות ולערכים של ציוויליזציה עכשווית.

אבל נקודה אחת בטוחה: כדי לשמר את הרלוונטיות, ה סנגהה חייבים לאפשר לצורות ולביטויים של הנזירות הבודהיסטית להגיב ביעילות לאתגרים החדשים והייחודיים העומדים בפנינו היום. התגובה שלנו צריכה להיות מסומנת באמונה, גמישות וחוסן. האמונה משרשת אותנו בדהרמה, אבל היא לא צריכה להקשיח אותנו. הגמישות מאפשרת לנו להסתגל ובכך לשמור על קשר עם הדאגות של אנשים רגילים; זה לא סימן לחולשה. להיפך, עם שורשים מוצקים, אנחנו יכולים להתכופף עם הרוח מבלי להישבר ולמוטט.

ניתן לראות את האתגרים העומדים בפנינו כיום, לא כאיומים וסכנות, אלא כקריאות לגלות בצורה מעמיקה ואותנטית יותר מה זה אומר להיות נזיר בעולם העכשווי, השונה כל כך מהעולם שבו נולד הבודהיזם. שינויים בצורות ובמבנים, בתפקידים ובדרכי התנהלות שלנו נזיר חיים, יכולים להיות חיוביים ובריאים, סימן לחיוניות הפנימית של הבודהיזם ולביטחון העצמי שלנו במסע הרוחני. אנו יכולים להסתכל על השינויים המתרחשים בתגובה לאתגרים החדשים כצעד הבא בהתפתחות ההמשך של הנזירות הבודהיסטית, כעיקול הבא בנהר הדהרמה כשהוא זורם הלאה ממולדתו העתיקות באסיה אל הגבולות הלא ידועים של המאה ה-21 העולמית.