חשיפת יופי פנימי

חשוב שתהיה כוונה או שאיפה כשיצאנו לעשות משהו. א שאיפה יכול להפוך משימה ארצית לחוויה משנה חיים. א שאיפה מבשיל את המוח והופך אותו לפורה יותר לצמיחה. ובכל זאת, במבט לאחור, אני לא בטוח מה שלי שאיפה היה כשהגעתי למנזר סרוואסטי כמשתתף בתוכנית "תרגול בודהיסטי וחיים קהילתיים" שנמשכה שבוע למבוגרים צעירים. היה חלק גדול בי שרצה לחקור את הנזירות, חלק אחר בי שרצה קצת התבוננות בסביבה חדשה, אבל החלק הגדול ביותר בי היה רצון להסתכל על החיים שלי ולראות איך "אני" עובד.

התמזל מזלי לפגוש עוד חמישה "עשרים ומשהו" בודהיסטים במהלך שהותי השבוע במנזר סראבסטי. כשחיים במערב התיכון, נתיב הדהרמה נראה בודד מאוד. לאחר מכן, הוסף את כל הדברים שעמם נוער צריך להתמודד בעידן המודרני. סמים, מחלות, טירוף תקשורתי, מלחמה ואלימות, כולם משמשים לנו פנים עגומות התקשרות לסמסרה, ואנחנו רק נבטים צעירים בגן הגדול שהוא העולם הכאוטי הזה. עם זאת, בזה אחר זה, הבודהיסטים הצעירים החלו לעבור דרך הדלת והייתה ההבנה הזו של "אלה האחים והאחיות שלי... זו הקהילה שלי."

חלקנו את אותם נושאים, הרהרנו באותן שאלות, והלכנו באותה דרך. עם זאת, כולנו היינו במקומות שונים בחיינו. חלקנו היינו סטודנטים, חלקנו נאבקו, חלקנו הצליחו, וחלקנו היינו בכל מקום באמצע. היינו סטרייטים, הומואים, ביסקסואלים, ספורטאים, חנונים, והילדים שליד; עם זאת, לא היינו רגילים. יכולתי לראות, כל כך ברור, את האמונה של כל אדם בדרך לשחרור - לא משנה כמה נלמד או כמה חדש - ויכולתי לראות שעבורנו זו דרך להסתכל על העולם בעיניים מלאות חמלה.

חלקנו צחוק ודמעות, ובעיקר עצמינו. המילה שנמשכה השבוע שלנו הייתה "שקיפות". רצינו שהקלפים שלנו יהיו על השולחן, ורצינו להסתכל בלב פתוח ובמוחות על מה שהתרחש בפנים. שללנו את עצמנו ממה שהיינו נהוג לעשות לעצמנו "אנחנו". דילגנו על מקלחות, לבשנו בגאווה "שיער מיטה", ולא הרחנו שום דבר כמו ריחות המעצבים שחיכו לנו בבית. היינו רק האנשים הגולמיים האלה, עם בעיות וניצחונות שכולם רק באו לאוויר ברוח של וושינגטון. למרבה הפלא, מה שמצאתי היה אותו עצמי גולמי שמכוסה לעתים קרובות כל כך בקירות לבנים של הגנה רגשית הוא פרח טרי ויפהפה הזקוק לאור שמש כדי לפרוח.

אני מקווה שכולם יצאו מהשבוע הזה עם כמה מהדברים שיש לי. אני יודע שדרך לראות את כל ההיבטים של אנשים שמוכנים להיות מקדימים וכנים, למדתי לכבד את האני הפנימי שלי אפילו יותר. זה היה בריא לראות שאף אחד מאיתנו לא היה "מושלם", שלכולנו יש הרבה עבודה על הנתיב, אלא שחוסר השלמות שלנו וההגשמה שלו היא מתנה. מתנה שאומרת, "כן, אתה ממש כאן... אבל יש כל כך הרבה מקום לגדול, וכרגע... חוסר השלמות שלך הוא הדבר הכי טוב שיש לך."

אז אולי באתי לרצות, חבל מאוד, לבחון את החיים. עם זאת, מה שאני מתרחק איתו הוא הזדמנות כנה לחיות את זה.