כלא של תשוקה

בכל יום מתוך 20 השנים שביליתי בכלא על שוד מזוין, שמעתי את המילה חירות מטלטלת כאילו הייתה תפילה. עבור כולנו, המורשעים, המשמעות הייתה אותו הדבר: לצאת החוצה, לחזור לעולם. הרעיון הנפלא הזה של חופש - הוא העסיק את ימינו, את החלומות שלנו, את הפנטזיות שלנו. ולמרות כל הדיבורים האלה על חופש, מעטים מאיתנו יכלו לראות שאנחנו בשיעבוד הרבה לפני שנכנסנו לכלא. שנים מחיי ביליתי בכלא של הרצונות והסלידה שלי: השתמשתי בסמים, באלכוהול ובמערכות יחסים כאילו היו אספירין.

התנגדתי מדיטציה לתרגל את השנים הראשונות שלי בפנים מהסיבה הפשוטה שלא יכולתי להיות לבד עם עצמי. הכאב מלראות את אשר בלבי היה גדול מדי. יכולתי לנווט בעולם הכלא הרבה יותר בקלות מאשר בבור השפכים של מוחי. המחשבות שהיו לי היו של מהומה, אלימות, מין, הישנות סמים. במוחי רצחתי, אנסתי, גנבתי והרסתי. לא רציתי להיות לבד עם האדם הזה.

כשחלפו שנים ולבסוף אזרתי את האומץ להסתובב ולהתמודד עם עצמי, חשבתי שאוכל לתמרן את דעתי. הייתי יושב שעות ומנסה להרחיק את מחשבותיי מהזיכרונות המייסרים מהעבר, מההאשמות, המרירות והאלימות. לא התחוור לי שאין לי שליטה על התעוררות המחשבות שלי. לא חשבתי על המחשבות; הם חשבו בעצמם. כשהבנתי את זה, הוקל לי עמוקות. המחשבות לא היו אני, וכל שיפוט שאעשה לגביהן היה מיותר לחלוטין. האחריות שלי הייתה רק לשבת איתם, ללא מניע, אג'נדה או כוונה.

כשאני מחפש חופש היום אני מוצא אותו לא בפנטזיה או בחלומות, אלא בתרגול הישיבה שלי. איזה סוג של חופש זה קיים בלעשה כלום? זה החופש לא להתערב או להגיב. זה החופש רק להתבונן. אני לא צריך לשפוט את הטראומה שמתעוררת במוחי. אני לא צריך להסתבך עם מאה הנרטיבים שעשויים לנסות להעסיק את מוחי במהלך היום. בלא נאחז למחשבות ורעיונות, לרצונות ולרצונות, לשנאות ולמרמורות, השעבודים של המחשבות והרגשות השליליים ביותר שלי נמוגו לאובך שעדיין מתעורר אבל כבר לא שולט בחיי. מצאתי חופש: זה החופש של אי-התקשרות, החופש לא להיאחז ולא להתנגד. זה החופש לאפשר לעצמי להיות עם עצמי.