אמונות התהפכו על הראש

אני מוצא שכל כך הרבה מה נופים יש לנו הם תוצאה ישירה של התרבות שבה אנו חיים. גדלתי בעולם מאוד שמרני, רומא-קתולי ולבן, שנשלט על ידי גברים חזקים, שהיוו רבים מהעולם שלי. נופים היום. ככל שהתרגול הבודהיסטי שלי מעמיק ואני מסתכל יותר כנה על שלי נופים לגבי אחרים, חברה, נשים, גזע, מדינות אחרות וכו', רבים מהם נופים הופנו על ראשם. אני צריך לשחרר הרבה נופים ודעות.

אנחנו - כולנו - סובלים במידה זו או אחרת. אנחנו לכודים באוקיינוס ​​הזה של הסבל הסמסארי. אנחנו נתפסים לחלוטין לאמת את מה שאנו תופסים כעצמי שבמציאות פשוט לא קיים. אני רואה את זה כאן כל הזמן ממקור ראשון, למרות שאני בטוח שזה אותו דבר שם בחוץ. גברים מחפשים תוקף מבני גילם, שקועים כל הזמן בשמונה הדאגות הארציות, כשהאגו מנסה להוכיח את קיומו הנתפס. "אני זה, לכן, אני שייך לקבוצה הזו." "אני מאמין בזה, ולכן אני שייך לקבוצה הזו." "אנחנו זה והם לא." אני מוצא את עצמי במאבק מתמיד עם הלך הרוח הדואליסטי המקטב הזה כשאני מקלף את התוויות והאמונות שבאמצעותן אני מגדיר את עצמי. את התוויות והאמונות האלה קשה מאוד להסיר, וקשה אפילו יותר להסיר את אלה שחלים על עצמי מאשר לשחרר את אלה ששמתי על דברים אחרים. נאחז לזהות ולאמונות שלנו כפי שאנו רואים אותן זה עצוב. כל כך הרבה סבל נגרם מהשניים האלה.

אני מוצא שהציפייה שלנו מאחרים היא חלק מהסבל שלנו. החדירנו והטבענו במוחנו ציפיות מסוימות, מציאותיות או לא, מאנשים, מקומות ואירועים, ואז כאשר האנשים, המקומות והאירועים הללו אינם עומדים בציפיות שלנו, אנו מאשימים אותם בכך שהם לא מה שאנחנו חשבו שהם היו. כמובן שבדרך כלל אף אחד לא יודע על הציפיות שלנו, אבל זה לא משנה, אנחנו מצפים שהם ימלאו את הציפיות שלנו בכל מקרה. כמה אנחנו אכזריים בטירוף, לא רק כלפי האנשים, המקומות והדברים האלה, אלא גם כלפי עצמנו. כמובן, הציפיות הללו מבוססות במלואן או מושרשות בפחדים שלנו, בבורות ובדחיפה והמשיכה המתמדת של הקיום המחזורי, של המצב הסמסארי הזה.

אבל, אפילו כשאני יודע זאת, למרבה הצער, אני מוצא בהשתקפויות שלי שאני ממשיך לעשות מה שאני יודע שאסור לי. הו, איזה מתרגל מצטער אתה חייב למצוא אותי. אני מנסה ומנסה ומנסה, ובכל זאת אני מגלה שבדרך כלל אני לא יכול לפגוע בצד של האסם, שלא לדבר על המטרה כמתרגל מהאיאנה.

אמנם פעם יכולתי להיות פחות אכפת מכל דבר מלבד הרצונות והצרכים שלי, אבל עכשיו אני רוצה להיות אוהב וחומל כלפי כל הוויה. ובכל זאת אני עדיין מוצא את הנוכחות של "אני" ו"היקום שלי" מרימה את ראשה המכוער. אני מקלל יותר מדי. אני עצלן בתרגול ובלימוד שלי. אני לוקח כמובן מאליו שאני אחיה מחר. אני עדיין מתנגד לנשים. ועד כמה שאני שונא להודות בזה, עמוק בפנים אני מגלה שגם אחרי כל השנים האלה של תרגול, אני עדיין רואה את עולמו של הזכר הלבן האמריקני להיות הכלב הטוב ביותר. אני נמצא במאבק פנימי מתמיד נגד הדוקטרינה שבה האמנתי רוב חיי. דברים כמו סקסיזם, גזענות, כוחה המפוקפק של ארה"ב וכו', לא היו שליליים בחיי ולאחר מכן שבויים! בא בודהיזם ומטיל ספק בכל מערכת האמונות שלי.

לא יכול להיות קרב גדול יותר מזה שאנו מנהלים בתוך עצמנו - להתמודד עם עצמי בעצמי, להרפות מהאמונות התרבותיות המסורתיות שלי, הקביים וחוסמי הראייה שבהם השתמשתי כל חיי, כדי להבין שאני לא יכול. להצביע על אדם אחר, אלוהים או דבר כמקור הסבל שלי. זה אני שהניע את הגלגל הקארמי הזה לתנועה. ה תנאים אני חווה כרגע שהם, למעשה, תוצאה ישירה של בחירות ופעולות שהרצף הנפשי המודע שלי שלי התחיל לפני שנים או אפילו עידנים. אני לא יכול להוכיח את זה לאף אחד, למרות שאני יודע בלי א ספק שמה שאני היום הוא תוצאה ישירה של פעולות הסיבתיות שלי של רצף מנטלי אינסופי של זרעים קארמתיים הזורם עד היום הזה - זהו הקיום המותנה של הסמסרה.

בשנות ה-1970 הייתה להקת רוק, להקת ג'יי גיילס, שהייתה לה שיר בשם "Musta Got Lost". אחת השורות בשיר הזה אומרת, "בטח הלכתי לאיבוד איפשהו בהמשך השורה." שורת השיר הזו מייצגת את מה שאני מרגישה לגבי הדבר הזה שאני מכנה "החיים שלי". וכך בהיותי הנוסע האבוד שאני, אני מגלה שאני מחפש כל הזמן ביער האפל של מוחי, נאבק בסבך השיחים, העצים, סבך הגפנים, הבוץ, נהרות וההרים, מתקדם כל הזמן, שלי עור שנוקב, מוכה ומצליף על ידי הענפים והגדילים של האמונות והתרבות שלי. לפעמים אני תוהה מה התועלת, כששכבתי שם מותשת, מדממת ועייפה, מלוכלכת, מזיעה וחסרת נשימה. אבל אז משהו - תקראו לזה הקול הקטן והדומם הזה - אומר לי שאני חייב להמשיך הלאה. אסור לי, לא יכול, לוותר. אני לא יכול להגיד לך איך או למה אני מאמין שהקול הדומם הקטן הזה הוא אמיתי, או אפילו מאיפה הוא מגיע. מה שאני כן יודע הוא שבשבילי זוהי צורת האמת הגדולה ביותר שאני מכיר, אז אני ממשיך לטייל ביער הנפשי הזה.