שירים של אדם ורוח

לואיס הוא גבר צעיר בשנות העשרים המוקדמות לחייו שהגיע לראשונה למנזר כילד עם אמו לפני שנים רבות. זהו חלק מסדרת כתבים שעליהם הוא עובד כשהוא מחפש את משמעות האהבה. בשני השירים הללו הוא מתחשב בקיצוניות של תפיסותינו, ומשיב לשאלה מהכודרון הנכבד.

שיר האדם

אהבה ושנאה,
תאומים נלחמים זה בזה,
קרב שנמשך עידנים,
כל אחד רואה רק צד אחד

אהבה רואה רק תכונות טובות,
אהבה רואה רק כוחות,
אהבה רואה רק יופי

שנאה רואה רק תכונות שליליות,
שנאה רואה רק חולשות,
שנאה רואה רק כיעור

כאשר המים והאדמה מתמזגים כאחד,
ישות חדשה עולה מהבוץ,
עולה בהרבה על כוחם של שני האנשים,
קום מפלצת בוץ של מוסר!

ת'בטן צ'ודרון המכובד: שאלתי את לואיס על "שיר האדם", והוא ענה, "הפרספקטיבה שלי השתנתה. אני מאמין שיש משהו מעבר לאהבה ושנאה, משהו מעבר לאדמה ולמים, שכתבתי בשירי החדש, "רוח סייף".

רוח הסייף

להב הנפש,
נלכד בשני גני עדן שווא,
אחד מטיל אשליות של יופי ארומטי,
עוד מטיל אשליות של טרור גס

כדור הארץ והמים מנסים להטביע את הטבע הזה,
כדור הארץ מנסה לגבש את אחיזתו בשבי בהבטחות מתוקות,
מים מנסים להטביע את השבוי בתהום בלתי נגמרת,
בוץ שמבקש לכבול את קורבנו

מתוך הבנה של טבען של שתי הישויות הללו,
על ידי חיתוך תחזיות השווא של הכוחות הללו,
מבט חסר פניות של המציאות מתברר,
רואים מעבר לקסמים של שני הדמיאורגים המושחתים

כששתי הישויות העליונות מתפוררות,
אפשר אולי להתעורר משלולית הבוץ,
עם חרב ביד,
זריחה מפציחה שחר חדש

תמונה מומלצת: קטע מתמונה מאת חפין אוון.

מחבר אורח: לואיס

עוד בנושא זה

לידיעה קודמת

סרבסטי גרוב

לידיעה הבאה

משאבי הוראה מקוונים