פחד ואדישות בתגובה לירי המוני

• לחיות את חיינו מבלי להיות מפחדים וחרדים מדי
• להישאר מחוברים לאחרים מבלי להפוך לאפאטיים
• קח ונתינה מדיטציה ליצור מחוברות וחמלה

חלק 1: עצב וכעס בתגובה לירי המוני
חלק 3: התמודדות עם מעשי אלימות

אתמול דיברנו קצת על הבקשה שמישהו הגיש לדבר על הירי ההמוני שקרו. אז דיברתי קצת על זה שאני עצוב עליהם, וגם כועס. וכך, היום חשבתי על לפחד, שזו גם תגובה רגשית שיכולה להיות לנו כשהדברים האלה קורים.

עבודה עם פחד

ואתמול בזמן ארוחת הרפואה דני [כיום הנכבד ג'מפה] ואני דיברנו והיא אמרה איך כשהיא הגיעה לראשונה לארצות הברית היא לא רצתה להישאר לבד מול הסופרמרקט מחכה למישהו כי היא שמעה על כל מיני הדברים האלימים האלה ועל כל האנשים האלה שנושאים נשק סמוי באופן חוקי, וזה גרם לה לפחד. וזה העציב אותי מאוד, כי חשבתי, אתה יודע, פעם היה בארה"ב את הדימוי הזה בחו"ל של מדינה של חופש ושגשוג וחירות, ועכשיו נראה שבחו"ל אנחנו באים לקבל את הדימוי של להיות. מקום אלים עם רובים חופשיים לכולם. וחשבתי שזה מאוד עצוב שתדמית כזו מתחילה לקרות. אתה יודע? מה לעשות?

לא להיות מודאג ומפחד שלא לצורך

אבל כשאתה חושב על זה... אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות עם סוג כזה של פחד. כלומר, אנחנו פשוט צריכים לחיות את החיים שלנו. עכשיו, כמובן, מישהו יכול לומר, "אבל האנשים שהלכו לאולם הקולנוע, זה מה שהם עשו, ותראה מה קרה." אבל העניין הוא שזה כאילו אנחנו חיים את חיינו כל יום ואז דברים עשויים לקרות ביום אחד שלא ציפינו. כלומר, אנשים נקלעים לתאונות דרכים. אבל זה שהמכונית יכולה להיות מסוכנת, לא אומר שמישהו אף פעם לא נוהג באחת. ויש תאונות מטוסים, אבל זה שהן מסוכנות לא אומר שאתה לא נכנס למטוסים. אז אני חושב שעלינו להמשיך לעבור את חיינו רק עם... כדי לא לתת למוח שלנו להיות מודאג ועמוס בפחד מיותר. כי כל מיני דברים, כמובן, יכולים לקרות. אבל כשאנחנו מייצרים פחד ודאגה וחרדה, הדברים האלה הופכים, אני חושב, לסבל גדול יותר עבורנו בטווח הארוך אפילו מהדברים שאנחנו מפחדים מהם, שסביר מאוד שלא יקרו. ולכן אני חושב שעלינו לשמור על אופטימיות ועל נפש שלווה.

דיברנו אתמול בלילה שלפעמים תחושות של פחד מגיעות כשאנחנו במקום חדש ושמענו רק על הסטריאוטיפים מהטלוויזיה, או כל דבר אחר. וגם רק להיות במקום חדש, אנחנו לא... זה לא מוכר ולכן אנחנו קצת מודאגים מהכל. אבל באמת, גם לאלה מאיתנו שחיים כאן הרבה זמן, לא לתת למוח שלנו להיכנס למקום מפחיד, אלא לשמור על גישה שמקבלת את פני האנשים באושר ושמחה ובאמון וכו' וכו'. אז אני חושב שזה די חשוב, במקום לתת למוח להמציא הרבה דברים שפשוט, אתם יודעים, הם מאוד לא סבירים.

עובדים באדישות, נשארים מחוברים

ואז הדבר השני שדיברנו עליו, עוד תחושה שיכולה לקרות, הוא רק אדישות מוחלטת וחוסר תחושה. במילים אחרות, אתה יודע, "הו, הנה עוד ירי המוני, ובכן, [משוך בכתפיים, נאנח] שום דבר שאני לא יכול לעשות. תודה לאל שזה לא הייתי אני או מישהו שאני מכיר. וזה פשוט קשה מדי לחשוב על זה, אז בואו נפעיל את הטלוויזיה לערוץ אחר. או בוא נעמיד פנים שזה סרט במקום מציאות. או שנשתה או נעשן ג'וינט. או ללכת לרקוד. או לעשות משהו אחר, ופשוט להקהות את המוח שלנו. ואני לא חושב שזה פתרון בכלל להתמודדות עם פחד וחרדה, או עצב או כעס.

ואני חושב שדרך של מתרגלים בודהיסטים להישאר מחוברים במצבים מסוג זה היא באמת לעשות את תרגול הקיחה והנתינה - שבו אנחנו באמת לוקחים את הסבל של הקורבנות והמבצעים, נותנים להם את שלנו גוּף, רכוש, וזכות, ולדמיין שכולם מקבלים את הפנימי והחיצוני המסייע תנאים לתרגל את הדהרמה ולהפוך לבודהות. ובאמת עושה את זה מדיטציה אז אנחנו נשארים מחוברים לאנשים אחרים ולא רק הופכים לסוג של השלמה קהה שנראית כמו אדישות אבל מתחת יש כעס ופחד ועוד הרבה רגשות לא נוחים.

לראות את טוב הלב של אחרים

ואחרי הירי בקולורדו בתיאטרון קיבלתי משהו שמישהו כתב - אני לא בטוח מי - אבל הוא אמר, "אוקיי, היה כעס והטירוף של הירי הזה, אבל היו מעורבים גם כל כך הרבה אהבה ודאגה". כי הייתה לך אהבה ואכפתיות של המשטרה שנכנסה, ושל צוותי ה-SWAT שנכנסו. של האנשים השונים בקולנוע שהגנו על אחרים ולפעמים איבדו את חייהם בתהליך זה. או שגרר פצועים החוצה והביא אותם לבית החולים ולטיפול רפואי. אחר כך הייתה החסד של כל הרופאים והאחיות בבתי החולים. הייתה סוג של תחושה סוחפת של אהבה וחמלה שיצאה מאנשים אחרים באותה קהילה בדיוק, כמו גם מאנשים ברחבי הארץ. והמסקנה הייתה שאולי יש לך אדם אחד או כמה אנשים עם סוג כזה של אינטנסיבי כעס, אבל אם מסתכלים בתמונה הגדולה, התגובה לאלימות באמת הוציאה אהבה וחמלה מדהימים ואדיבות ודאגה ממספר עצום של יצורים חיים. ולכן חשוב מאוד לזכור את זה, ולא רק להתעכב על הבלבול והכאב האדיר ו כעס של מי שעשה את הפעולה. אבל באמת לחשוב על החסד של כל אחד אחר שעולה לצלחת ועוזר לתקן את המצב, ולדאוג לאחרים.

בסדר? אז אני חושב שאלו רק כמה כלים להשתמש בזה, בהתרחשות הדהרמה בחיים האמיתיים. נכון? וכך לא רק לאפשר לרגשות הרגלים להתעורר ולהשתלט, אלא באמת לעצור ולהסתכל על הרגשות האלה ולפקפק בהם, ולשאול, "האם הם מציאותיים? האם הם מועילים?" וכשאנחנו רואים שהם לא, אז להסתכל ולראות את החסד, ולעשות לקחת ולתת מדיטציה. וכך, בדרך זו, להפוך את התגובה הרגשית שלנו למשהו שיצור טוב על הפלנטה, והרמוניה בין אנשים.

אז זה התפקיד שלנו.

כוח האהבה

[כודרון הנכבד הזמין את דני (כיום הנכבד ג'מפה) לחלוק סיפור.]

דני: מורה מהמרכז הטיבטי בהמבורג סיפרה לי את הסיפור הזה. הוא שמע את זה מאחד מתלמידיו. התלמיד עבד עבור הצלב האדום ונשלח לעבוד בעיראק. היא הייתה מנהיגה של קבוצת אנשים שתמכה בעבודתה שם. היא הלכה לתרגל חסד אוהב מדיטציה יחד עם הקבוצה שלה. יום אחד, היא קיבלה טלפון שיש אדם בשוק שרצה להתאבד עם פצצה על שלו גוּף להרוג גם אחרים. היא אמרה לקבוצה שלה שהיא מובילה להישאר מאחור ולהמשיך עם החסד האוהב מדיטציה הם עשו והיא הלכה לשוק, אל האיש עם הפצצה. במוחה, היא המשיכה את החסד האוהב מדיטציה. כשהיא התקרבה לגבר והוא ראה אותה, הוא הפסיק את מה שהוא עושה. הוא הרפה והרים את ידיו. מאוחר יותר מישהו שאל אותו למה הוא הפסיק והוא אמר שהוא לא יכול לעבור את הפעולה המזיקה כי הוא חש כל כך הרבה אהבה וחמלה והוא חשב על אמו. האיש הפסיק את פעולתו המזיקה כנראה בגלל החסד האוהב מדיטציה. הכוח של חסד אוהב הוא מדהים... וחשוב לעשות זאת עכשיו. אנחנו לא צריכים לחכות עד שמישהו יעשה, או מתכנן, פעולות מזיקות מסוג זה. אנחנו יכולים לעשות את זה לפני שמתרחשות פעולות מזיקות; עכשיו, בחיי היומיום שלנו. זה מה שאני רוצה לשתף.

[קהל לא נשמע]

ת'בטן צ'ודרון המכובד: כן, אז דרך נוספת שבה אנשים באמת מתעלמים ומביעים את האהבה והחמלה שלהם, היא קיבלנו מכתב מהקהילה הסיקים בספוקיין, מכתב חיובי מאוד שפשוט אומר שהם לא הולכים לכעוס ולשנוא ונקמני על זה בכלל, ומזמין את כולם לבוא לארוחה צמחונית ולהדלקת נרות, בעצם הערב, בבית המקדש שלהם. אז אנחנו בודקים אם כמה מחברינו בספוקיין יכולים ללכת ולייצג את המנזר.

חלק 1: עצב וכעס בתגובה לירי המוני
חלק 3: התמודדות עם מעשי אלימות