להיות ריקנות

כשקראתי לראשונה את הגדול סוטרה לב, מצאתי את עצמי מסוקרנת ומפוחדת מהמשמעות שלו. לחשוב שאני לא יותר מסדרה של אגרגטים, שכל מה שעשיתי בעבר, או בהווה לצורך העניין, מסתכם בתגובות מותנות המבוססות על רעיון שגוי של "עצמי" העביר צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי.

אבל כמו שאמרתי, זה גם מסקרן. אפשר ללכת לאיבוד במחשבה על הפוטנציאל לשינוי שמאפשר הריקנות בחיינו. לא פעם, המוח המערבי נופים ריקנות כמשהו חסר ערך או חומר ולכן נמנע בהכרח. מחשבה מזרחית, לעומת זאת, נופים זה גם כחיוב וגם שלילי, שניהם ראויים לחיבוק.

ריקנות היא אכן שלילי במובן זה שהיא הורסת את תפיסת המציאות של האדם המבוססת על הפרט. זה מבטל את ההנחות שאנו נושאים על עצמנו ועל העולם שסביבנו. אבל, בזה טמון גם החיובי. זה הופך בפנינו מציאות מרהיבה הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים בצרות שלנו נופים, אינסוף בתוך כל רגע.

הריקנות משאירה הכל בידינו. זה מאפשר לנו להפסיק להתחמק, ​​להפסיק לתפוס, להפסיק לנסות לחיות את הרעיונות הדמיוניים שאנחנו חושבים שאנחנו, אבל בסופו של דבר, רק להביא גאווה, אגואיזם, כעס, קנאה וכל שאר הצרות שאנו מוצאים את עצמנו מסובכים בהן לאורך חיי היומיום שלנו. זה מאפשר לנו לחוות את העולם ואת האנשים שסביבנו מבלי שנצטרך להרים את ההגנות שלנו בתהליך המפלה.

תחשוב על זה. ממה אנחנו חוששים? על מה אנחנו כל הזמן מנסים להגן? אנו חוששים מהשמדת העצמי. אנחנו מנסים להגן עליו מכל סכנה כביכול שמאיימת בהכחדה. אבל, אם אנחנו המצרפים של צורה, תחושה, מחשבה, דחף ותודעה, אנחנו מושמדים עם כל רגע שעובר. במקומו נוצרת ישות חדשה המורכבת בתורה מהתערובת המצרפית האחרונה.

למרבה הצער, עם כל תערובת חדשה של האגרגטים, אנחנו מנסים נואשות לגרור את המטען של זה שרק עבר איתנו. אנחנו מתעקשים להאמין שהמטען הישן הזה נמצא איתנו.

מציאות פנומנלית זורמת דרך ששת השערים של עין, אוזן, אף, לשון, גוּף ודעת. אנחנו שומעים את המנגינה של ציפור שיר מחוץ לחלון שלנו ואנחנו מחייכים, מוצפים בתחושה רגעית של שקט ומנוחה. החרדה חומקת כשאנחנו נזכרים ברגע שעבר. אולי זה פיקניק בפארק, או אולי הזיכרון של שיר ערש של אמא לילדה הנמנם.

ואז, ממורד השכבה מגיעה שטיפה של אסלה. לא עוד הזיכרון המאשר את החיים, אלא התזכורת והאישור הפתאומי של סביבה עגומה. אנחנו כבר לא מרגישים את הדחף לחייך, אלא להזעיף פנים, לקפוץ את האגרוף פנימה כעס ותסכול.

אז מה השתנה מרגע אחד לרגע הבא? כל הדברים ריקים. הלחן של ציפור השיר אינו יותר או טוב יותר גירוי רטט על האוזן מאשר סומק. האותות החשמליים הנורים בתוך קווי המתאר של המוח עשויים מאותו חומר בכל מקרה. אין להם שום כוונה לכעוס או לעצבן או לשמוח. אז למה השינוי? למה אנחנו מרגישים שאחד היה טוב והשני רע?

בסופו של דבר זה לא היה קשור בכלל לתופעה הנכנסת עצמה, אלא לכל המטען הזה. המטען הזה תנאים הלב והמוח שלנו להגיב בדרכים אימפולסיביות, לפעמים כפייתיות, שמביאות לנו אישור ומבטלות את כל השאר שעלול לרמוז על העובדה שלא כולנו מה שאנחנו מדמיינים את עצמנו.

אני לא יודע. אולי הכל מתחיל בתמימות מספיק. "להיות" במובן המקובל של העולם פירושו שעלינו לשרוד. עלינו ללמוד מה נעים או לא נעים כחלק מאותה הישרדות. תינוק בוכה כשהוא רעב. צורה, תחושה, מחשבה, דחף ותודעה נמצאים כולם - ובצדק. אם זה לא היה, התינוק עלול לא להאכיל לעולם. התהליך נראה כל כך טבעי.

עם זאת, איפשהו לאורך הקו אנחנו מתחילים לסובב את מה שטבעי ובריא למשהו אחר, מחדירים תכונות אנושיות לדומם, מצמידים זיכרונות לרגע ללא מטרה אחרת מלבד המשך האשליה שאנו מכנים "עצמי". בסופו של דבר אנו מאמינים שהדברים שסביבנו הם מה שעושה אותנו שמחים או עצובים או כועסים.

אני תוהה אם התהליך עצמו אינו אינדיקציה ברורה לכך שהעצמי בסופו של דבר אינו קיים. אחרת למה נצטרך להשליך כל כך הרבה על החיצוני, אלא אם לא היה אני אמיתי להיאחז בו פנימית? אין ספק שמאסטרי זן מהעבר הבינו זאת, ומכאן הדגש על הישיבה מדיטציה. איזו דרך טובה יותר לגלות את האשליה מאשר לשבת שם ולהתעמת איתה פנים אל פנים עד שהריקנות עצמה מתממשת.

אני חושב שכאשר אנו מתחילים לקבל תחושת ריקנות עבור מה שזה, אנו מוצאים את עצמנו מועצמים גם בתחושת אחריות גדולה יותר. אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להשאיר את האשמה על המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו על סף דלתנו במקום להאשים את כל דבר ואת כל האחרים בעולם שסביבנו. זו לא אשמת האסלה מצמטים לי תלמים. זה אני. אם אני לא אוהב את זה, אני צריך להיות זה שישנה את ההתניה. כאשר אנו מוותרים על התמונה ששמרנו עליה בקנאות כה רבה, כאשר אנו מוותרים על תחושת השליטה הכוזבת שאנו מרגישים שאנו צריכים בעולם, העולם משתנה בצעדי ענק.

זן מאסטר דוגן מספר לנו ב-Fukanzazengi (הקידום האוניברסלי של המנהלים של זאזן), "הדרך היא ביסודה מושלמת והכול חודר." עם זאת, הוא ממשיך ומזהיר אותנו שאם מתעוררת הפחות אוהב או לא אוהב, המוח הולך לאיבוד בבלבול. למה? כי האהבות והלא אוהבות שלנו הן עצם חומר האשליה, שבמרכזו עצמי שאינו קיים אלא בשכבות שנוצרו של המוח שלנו.

רבדים אלו אינם משרתים שום מטרה אחרת מלבד להפריד בינינו לבין האחדות המשותפת לכל היצורים בכל מקום. זה שומר אותנו מבודדים בעולמות הקטנים שלנו, ואוהבים רק את עצמנו ואת מה שעושה אותנו מאושרים.

חמלה כלפי יצורים אחרים היא בלתי אפשרית אם אנו רואים את עצמנו כשונים איכשהו. בראש ובראשונה ב נדרים של כל בודהיסט הוא שלמרות שאין ספור כל היצורים, אנחנו נדר להציל את כולם. המשמעות היא שלעולם לא ניתן להגיע לישועה על ידי היחיד בלבד. זהו מאמץ קבוצתי שדורש מכל אחד מאיתנו להתרוקן, ללכת מעבר לדמיון ולדאגות לעצמי, ולאמץ את האחדות שנמצאת בריקנות המדוברת ב סוטרה לב.

זה עשוי להיות מנחם לחשוב על עצמנו כבעלי אופי מתמשך כלשהו עם עבר, הווה ועתיד. זה עשוי לתת לנו ביטחון להאמין שאנו מבוססים היטב במציאות ובהבנה של העולם המקובל סביבנו. אבל, איזו אנרגיה זה דורש! כל רגע מושקע בניסיון עקר לאמת את הבלתי אפשרי, תמיד מונע מאיתנו לראות מה באמת יש שם.

להיכנע, להפיל את המטען ולאפשר לעצמנו להיות ריקים, שולל בסופו של דבר את הסבל שנוצר מהדימוי העצמי שנוצר שלנו. ברגע שהוא ריק, נותנים לעולם מקום לזרום, להתנסות בכל הפלא שהוא באמת. "מושלם והכל חודר", אומר לנו מאסטר דוגן. אולי הגיע הזמן לקחת אותו על המילה שלו ולהמשיך עם זה.