שיחה סגורה

זהו פרק נוסף בסאגה המתמשכת של דהרמה מאחורי סורג ובריח בצפון אמריקה. התקרית הזו שהתרחשה לפני כמעט שנתיים בכלא פדרלי וקשורה לטיפול במצב שעלול להיות אלים ומזיק באופן ששלל את האפשרויות הללו. ישבתי ערב אחד בחדר טלוויזיה. היו עוד שלושה גברים בחדר. אני לא זוכר מה היה בטלוויזיה באותה תקופה. לא ממש הייתי שם כדי לצפות בטלוויזיה. הסלי שלי בדיוק חזר מהעבודה במפעל ונתתי לו קצת זמן אישי בתא.

איזה דיאלוג התנהל בין זוג מהגברים בחדר, אבל לא ממש שמתי לב אליהם יותר מדי, עד שהם הזכירו את שמו של אדם שניגן איתי בלהקה. הם האשימו אותו בגניבת ספר. התחלתי להקשיב טוב יותר. ג'ון אמר שג'ורג' (הזמר בלהקה) גנב ממנו ספר. רוברט אמר, "אף כושי לא הולך לגנוב שום דבר מאדם לבן כל עוד אני ביחידת הדיור." רוברט הוא היספני-אנגלו שמסתובב עם העליונות הלבנים. ג'ון היה גם אנגלו גזען.

ידעתי שג'ורג' לא גנב את הספר של ג'ון. ג'ורג' הוא זמר מוכשר שיש לו התנהלות אתית טובה למדי - הוא מנסה לצאת מאורח החיים של הכנופיה - ויש לו מספיק כסף כדי לקנות את מה שהוא צריך. ידעתי גם שג'ון האשים את ג'ורג' שלקח את הספר הזה בעבר, וכשג'ורג' שמע על זה הוא הלך לג'ון ואמר לו שהוא לא גנב את הספר ואם ג'ון אי פעם יאמר את זה למישהו שוב, הוא (ג'ורג') יחבט באגרופים אותו בפה. תגובתו של ג'ון לאיום של ג'ורג' הייתה להתכווץ ולהתנצל.

עכשיו ג'ון התבטא בפה על ג'ורג', והחבר של ג'ורג' "נחש", ואמר ששניהם גנבו את הספר שלו ושהם "כושים לא טובים, גנבים". חברו רוברט ממש התעצבן עכשיו. הוא קם ואמר שהוא הולך להתעמת עם שני ה"כושים המזדיינים" האלה. הכל נהיה מאוד מכוער.

בתקווה לבלום מצב מכוער בניצן, פניתי לג'ון והבטתי לו בעיניים. אמרתי, "ג'ורג' לא גנב את הספר שלך ג'ון. אם אני זוכר נכון, כבר דיברת איתו על זה, והוא אמר לך שאם אי פעם הוא ישמע ששמו יצא לך שוב מהפה, הוא יכניס לך אגרוף לפה". אפשר היה לראות את המציאות שוקעת על ג'ון. הוא צנח בכיסאו והחל לבדוק את נעליו, את הרצפה, כל דבר שאפשר לו להביט למטה. אמרתי, "ג'ורג' הוא חבר שלי ואני יודע שהוא לא גנב את הספר שלך. אתה לא צריך להאשים אנשים בדברים כאלה מול אנשים אחרים”.

אבל רוברט היה מודאג לגמרי. הוא השתולל על זה שהכל היה קשקוש, וכל הכושים הם גנבים וחולצות ואם ג'ון היה מפחד מדי לעשות משהו בנידון, אז הוא (רוברט) יעשה זאת. הוא התחיל לעבר הדלת. ג'ון קרא אליו וביקש ממנו לא לצאת לשם. ג'ון אמר, "הם ירביצו לי בתחת אם הם יגלו שדיברתי עליהם שוב." הוא היה נסער בעליל.

אמרתי לרוברט, "אל תתערב באיש הזה, אתה רק תפגע בג'ון, ואולי גם את עצמך או מישהו אחר. זה לא שווה את זה." אבל רוברט המשיך לבטל את הפה. הוא העביר את עצמו למצב שהוא הרגיש שהוא לא יכול לסגת ממנה מבלי להיראות חלש מול אחרים. הוא פתח את הדלת כדי לצאת, ללכת לג'ורג' ונחש. ג'ון קרא לו שוב והתחנן שלא ילך. הצעתי פעם נוספת לרוברט לא ללכת. אבל זה לא הועיל. רוברט יצא מהדלת במהירות הבזק.

אמרתי לג'ון שהוא היה צריך לסתום את הפה. לא הייתה לו שום הוכחה שג'ורג' ונחש גנבו את הספר שלו. הוא כבר היה בעימות איתם פעם אחת על זה כבר והוא התנצל ונסוג כי ידע שהם הכו לו את התחת. עכשיו, הנה הוא שוב עשה את פיו בחדר הטלוויזיה, ועירב מישהו אחר ברכילות השנאה וההאשמות שלו, ועכשיו מישהו עמד להיפגע. ג'ון ישב שם ונראה אומלל. האדם הרביעי בחדר פשוט ישב שם ונענע בראשו בגועל.

החלטתי ללכת למצוא את רוברט ואת האנשים שהוא התעמת איתו, אז אולי אגיד משהו כדי לפרוק את המצב מנשקו. מצאתי את סנייק ורוברט בשכבה העליונה, מדברים בכעס על מה שג'ון אמר. ניגשתי אליהם ואמרתי, "היי אתם, עזבו את זה בשקט. זה לא משהו להיפגע ממנו. אל תלך לחור בגלל מה שאיזה בובה אומר בחדר טלוויזיה. פשוט תעזוב את זה בשקט." אחר כך הלכתי לתא שלי כדי לשתות כוס תה.

אחר כך חזרתי לחדר הטלוויזיה כדי לראות אם הדברים נפתרו בשלווה. ג'ון, רוברט והבחור השני עדיין היו היחידים בחדר. התיישבתי ושאלתי אם הכל בסדר. רוברט וג'ון שתקו. אז הסתובבתי לרגע כדי לחשוב על המצב.

מיד, הדלת נפתחה, והסתובבתי לראות את ג'ורג' ונחש נכנסים פנימה. שני בחורים שחורים אחרים עמדו מחוץ לדלת. ג'ורג' ונחש נכנסו לחדר. ג'ורג' ניגש אל ג'ון ואמר, "אתה מדבר עליי שוב?" ג'ון שתק. ג'ורג' אמר, "חשבתי שדיברנו על זה." ג'ון שתק. ג'ורג' אמר, "לא גנבתי ממך שום דבר. זה שוב על הספר הזה?" ג'ון הסתכל על רוברט.

רוברט קם מכיסאו ובעט את נעלי המקלחת שלו (סימן שהוא מוכן להילחם). ג'ורג' פנה אליו.

רוברט אמר, "עזוב אותו בשקט."

"זה לא עניינך," ענה ג'ורג'.

"אני הופך את זה לעסק שלי."

"למה אתה לא מתרחק מזה? זה ביני לבינו" (מציין את ג'ון).

"זה בינינו עכשיו," נהם רוברט.

"אז מה אתה רוצה לעשות עם זה?"

"כל מה שאתה רוצה לעשות בנידון."

לא האמנתי שהדברים הסלימו לדרגה כזו. בשלב זה קמתי והתקרבתי לרוברט וג'ורג' ואמרתי, "האם אתם באמת מתכוונים לעשות משהו?" שניהם פנו אלי. המשכתי, "אם אתה באמת רוצה להילחם, למה שלא תלך למקום?" ניסיתי לשבור את קו המחשבה שלהם. "אתה הולך לעשות את זה כאן?" אמרתי. יכולתי לראות את המוח שלהם עובד, אבל הם לא ענו. לבסוף, אמרתי, "ובכן, שום דבר מכל זה לא קשור אליי. אז אם לאף אחד לא אכפת, אני הולך לעזוב. אני לא צריך להיות מרותק לכל השטויות האלה". שניהם ציינו שאין להם בעיה שאעזוב, אז צעדתי ביניהם והלכתי לדלת.

הסתכלתי על האדם הרביעי שצפה בטלוויזיה ואמרתי, "גם אתה רוצה לעזוב?" הוא ציין שכן. הוא קם והלך לעברי. כשיצאנו מהדלת אמרתי לו, "קדימה, בוא נצא מפה. איזה בזבוז!" הוא ואני עזבנו את האזור.

פניתי לתא שלי ובדיוק נכנסתי אליו ואמרתי לסל שלי, "אתה לא תאמין מה קורה עם רוברט ו..."

נשמעה דפיקה בדלת. זה היה ג'ורג', סנייק ושני החברים שלהם. סימנתי להם להיכנס. ג'ורג' נכנס פנימה, השאיר את הדלת פתוחה כדי שחבריו ישמעו אותנו, והוא שאל אותי, "העלית את הנושא של גניבת הספר של ג'ון? או שהוא העלה את זה?" אמרתי לו את האמת, שג'ון העלה את זה. ג'ורג' אמר שג'ון ורוברט אמרו לו שהעליתי את זה. כמובן שזה לא היה נכון. אמרתי, "כולכם מכירים אותי. אתה יודע איך אני נושא את עצמי. אתה חושב שהייתי עושה את זה?" ג'ורג' ענה, "אמרתי להם שלא תעשה." המשכתי ואמרתי לג'ורג' ולאחרים שהחלק היחיד שלי בשיחה היה להגיד לג'ון שעליו לשתוק על זה; שהוא כבר הוזהר; ושרוברט יישאר מחוץ לזה כי זה לא היה עניינו ולא רציתי לראות מישהו נפגע בגלל חרא מטופש. כשסיימתי, ג'ורג' כבר יצא מהתא. כולם שם ידעו שאני לא אשקר להם. חשוב להיות איש המילים שלך. אנשים יודעים שהם יכולים לסמוך על מה שאתה אומר. זה יכול לפתור דברים בדרכים טובות. זה עזר לי ולאחרים במצבים רבים במצבים שעלולים להיות אלימות בכלא.

צלי ואני קיימנו דיון קצר על מה שקרה זה עתה. הגענו למסקנה שכדי שג'ורג' והחבר'ה שלו ילכו לתא שלי כל כך מהר, רוברט וג'ון בטח נבהלו כשיצאתי מהחדר ומיד התחלתי לדבר בדרכם לצאת מניסיון מכוער. השיחה לאחר שיצאתי מהחדר לא יכלה להימשך יותר משתיים או שלוש דקות. בפרק הזמן הזה הם בטח ניסו לזרוק את כל העניין עליי כדי שיוכלו לצאת מהחדר בחתיכה אחת. אחרי כל הדיבורים הקולניים וההאשמות שלהם, כשהם מתמודדים בפועל עם פירות מעשיהם, הם ניסו להטיל עליי אשמה. זה לא עבד. הדבר שמנע את זה הוא שאנשים ידעו שאני לא אשקר להם.

ירדתי לחדר הטלוויזיה כדי לדבר עם רוברט וג'ון. רציתי לשאול אותם למה הם ניסו לזרוק עליי הכל כששניהם ידעו שאין לי מה לעשות עם זה. אבל כשהתחלתי לדבר איתם, רוברט אמר לי מיד שהם לא רוצים לשמוע שום דבר שיש לי להגיד. "אתה בושה לגזע שלך," אמר. "לעולם אל תדבר איתי שוב."

יצאתי מהחדר. לא היה אמור להיות שום דיאלוג פרודוקטיבי באותה תקופה.

למחרת בהפסקת הצהריים, הייתי בתא שלי לבד. לפתע נפתחה הדלת וחייל של האחים האריים נכנס לתא שלי. הוא סגר את הדלת מאחוריו ועמד עם ידו השמאלית במכנסיים, כמובן אוחז בסכין (זה אושר מאוחר יותר). הוא בהה בי כאילו הרגתי את אחיו. שאלתי אותו מה קורה.

הוא סיפר לי ש"אחיו" רוברט סיפר לו מה קרה בלילה הקודם. שאלתי אותו מה זה בדיוק. "חבורה של כושים רכבה על רוברט בחדר הטלוויזיה. נשברת ורצת עליו כמו פחדן". שאלתי אותו אם הוא מאמין בזה. הוא אמר שרוברט הוא ה"כלב" שלו. הוא היה צריך להאמין לו.

אמרתי לו שאם משהו באמת היה קורה, ואם הייתי מספיק טיפש כדי להסתבך, אז הייתי עוזר לג'ורג' כי הוא היה חבר שלי ורוברט טעה. אז רוברט צריך להיות שמח שעזבתי כשעזבתי. הייתי עוד אדם אחד בשבילו להילחם.

כמובן שהייתי מנומס. לא הייתי מכה אף אחד בשום פנים ואופן. תגובתו לכך הייתה, "אתה בושה לגזע שלך!" הוא היה אדום בפנים וליטף את נשקו.

"לאיזה גזע אתה חושב שאני שייך?" שאלתי אותו.

"הגזע הלבן".

"אתה טועה. אני שייך ל בּוּדְהָאהמירוץ של, מירוץ ללא כתם. כולנו צבעים. אני ילד של הבודהות. אני לא שונא אנשים בגלל צבע העור שלהם".

יכולתי לראות בעיניו שמאחורי ה כעס, הוא היה מופתע ממה שאמרתי. המשכתי, "אתה יודע שאני מתרגל בודהיזם. כולם כאן רואים אותי מסביב למתחם. אני לא מתחלף. אני מתרגל באי אלימות, ואתה יודע שיש לי חברים מכל צבע. ג'ורג' מנגן באחת הלהקות שלי והוא לא גנב. הוא לא גנב את הספר של ג'ון, והוא כבר אמר לג'ון שאם ישמע את שמו יוצא מפיו של ג'ון שוב, שהוא יעשה לו משהו. לרוברט לא היה עניין להסתבך. זה לא היה עניינו. כל מה שעשיתי זה לנסות למנוע ממישהו להיפגע, ואף אחד לא נפגע".

הארי אמר לי שהוא שמע את זה אחרת.

"אני בטוח שכן, כי רוברט וג'ון פחדו עד מוות. הם אפילו ניסו לזרוק את כל העניין עליי". הוא נרגע עכשיו. יכולתי לראות את זה. המשכתי, "תראה, אם אתה רוצה לדקור אותי, אז קדימה. אני לא אנסה לעצור אותך. אני אעמוד כאן ואתן לך לדקור אותי אם אתה חושב שזה הדבר הנכון לעשות. לא נגמר לי רוברט. הוא טעה כשהתערב, ואני לא הייתי מעורב אז עזבתי. זה לא היה קשור לגזע. עכשיו אתה מסתבך בבלגן של מישהו אחר. עשיתי נדר לעולם לא לפגוע באיש או במשהו יותר לעולם; אז אם אתה באמת חושב שתשיג משהו אם תדקור אותי או הרג אותי, אז קדימה ותגמור עם זה. אני לא אפגע בך. אני אתפלל שכל מה שלילי קארמה המעשים שלך יוצרים יבואו לידי ביטוי עליי, כדי שלא תסבול ממה שאתה עושה."

הוא נראה כמו ילד שנתפס עושה משהו לא בסדר בבית הספר היסודי. ביטחונו בתקפות פעולתו נשבר. הוא פקפק ב"אחיו" ובגרסה של הסיפור שקיבל. דיברנו עוד קצת, וסיפרתי לו הכל על מה באמת קרה. אחר כך המשכתי לספר לו על הדרך הבודהיסטית. הוא לחץ את ידי לפני שהלך.

הבחור הזה עדיין חייל באחוות הארים. הוא הרג לפחות תריסר גברים עבורם. הוא היה ידוע ב-USP Leavenworth, קנזס, על כך שפגע בהרבה אנשים שם. היה לו מוניטין שהוא נכנס לעבודה בלי לשאול שאלות ולפגוע במטרה בלי רגע של מחשבה או דיון. שיניתי את כל התקליט שלו. עכשיו הוא בן 12 ל-1. עכשיו הוא סוף סוף מצא את המקום הזה במוחו שבו הוא יכול לעצור כדי לשקול מה הוא עומד לעשות. הוא גם יודע שיש פתרון לא אלים. עד שעזבתי את המוסד הזה, הוא ואני ניהלנו עוד הרבה דיונים, והוא פיתח דיונים אמיתיים ספק על הארגון אליו השתייך. הוא אמר בכמה הזדמנויות שהוא הולך לכתוב למטה הלאומי של ה-AB ולשאול אותם על דברים שהעליתי לגבי הפילוסופיה שלהם. בלילה שיצאתי להעברה לכאן, הוא היה במסיבת היציאה שלי, לחץ את ידי, חיבק אותי והחמיא לי על היותי עקבי ומסור לדרכי.

כהערה אחרונה לסיפור הזה אני רוצה להזכיר שבשום זמן במהלך העימות בינינו לא פחדתי למות. זו הייתה אפשרות ברורה שאמות. הוא היה הבחור שעשה את זה, והוא בא לשם לתא שלי לשם כך. אבל האפשרות לא הפחידה אותי, מה שלא היה קורה בעבר. בעבר הייתי מודאג. הייתי רועד ומדבר במהירות; אומר הכל כדי למנוע את מותי. אבל אז לא הייתה לי אמונה וביטחון מלאים ב אבן משולשת. לא הייתה לי אמונה בלתי מעורערת ב בּוּדְהָא פוטנציאל קיים בתוך הרצף של התודעה שלי. לפני כן, לא הייתי מוכן למות. לא הבנתי את המוות או איך נוכל ליצור את הסיבות ו תנאים שיכול להוביל למצב כזה. אם לא הבנתי את זה, הייתי מגיב אחרת. אולי אפילו עוררתי אותו להרוג אותי כשאם לא כן הוא לא עשה זאת.

עכשיו אני מבין שכל מה שקורה לנו הוא תוצאה ישירה של פעולות שעשינו בעבר. אם הייתי דוקר למוות בתא הזה, זה לא היה בלתי מוצדק. זה היה פרי של איזה זרע שזרעתי מתישהו בעבר, אולי לפני הרבה תקופות חיים. על ידי הבנה קארמה, הצלחתי להישאר במקום שבו קיבלתי כל החלטה ועם מוטיבציה למנוע ממנו ליצור את הסיבות תנאים לסבל העתידי שלו. אני חושב שהמוטיבציה והלך הרוח הזה הם שגרמו לדברים להסתדר עבור שנינו. לפעמים אנחנו כל כך מפחדים שאנחנו פוגעים בעצמנו או באחרים. כשאנחנו נשארים רגועים, פתוחים לכל מה שקורה, ונושאים איתנו את כוונתנו למנוע פגיעה באחרים בכל רגע חדש, אנחנו מסוגלים לעזור לעצמנו ולאחרים. אנו מרחיקים את עצמנו מהתגובה המרוכזת בעצמנו, מטלטלת, שלעתים קרובות כל כך פגעה בנו.