קריאת הנזירות

לחץ כאן להוריד.

כשגדלה, גב' רובי פאן רצתה להיות סופרת. בשנות העשרה שלה היא התאהבה בתיאטרון וחלמה להיות מחזאית.

היא זכתה במלגת הוראה של ועדת שירות הציבור ללימוד ספרות אנגלית באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, שם זכתה בפרסים על מחזה ואוסף סיפורים קצרים שכתבה.

היא אפילו זכתה לבצע מונולוג שכתבה במופע שהופק על ידי חברת שייקספיר המלכותית המפורסמת באנגליה.

היא חשבה שעשתה כל מה שהיה מספק מבחינה אמנותית, אבל כשסיימה את לימודיה ב-2006, היא לא חשה שמחה.

היא אומרת: "במקום זאת, הרגשתי שרופה, כאילו רצתי מרוץ ארוך מאוד ללא סיבה."

גב' פאן, בת 31, העונה לשם המוסמך, Thubten Damcho, דיברה בטלפון ממנזר סרוואסטי, מנזר בודהיסטי טיבטי באזור מיוער בוושינגטון שבארצות הברית, שם היא מתגוררת כיום.

ב-2007, לאחר שחזרה לסינגפור, היא החלה ללמד שפה וספרות אנגלית בבית ספר תיכון כאן והייתה אחראית על מועדון הדרמה שלו.

היא יצאה, חגגה והרצתה סדנאות אמנויות לארגוני רווחה מתנדבים. ועדיין, היא עדיין חשה חוסר שביעות רצון מהחיים באופן כללי. לפי הצעה של חברה, היא נרשמה לשיעורי בודהיזם במנזר קונג מנג סן פור קארק.

המורה, המכובד צ'ואן גואן, בת 42, "פוצצה" את הרעיון שלה לגבי איזה נזיר צריך להיות.

היא נזכרת: "הוא היה משכיל, הומוריסטי והסביר מושגים בודהיסטים בצורה הגיונית ומעשית".

יום אחד בכיתה, היא למדה מהו "אושר אמיתי".

המכובד צייר תמונה של ששת מחוזות הקיום בקוסמולוגיה הבודהיסטית, והראה כיצד בּוּדְהָא יצאו ממעגל הלידה מחדש.

היא אומרת: "על ידי שינוי מוחו באמצעות התנהגות מוסרית ו מדיטציה, הוא לא היה נתון עוד למעגל בלתי מבוקר של סבל נפשי ופיזי, והיה מסוגל להועיל לאחרים.

"וחשבתי, 'זה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי! רציתי לעקוב ב- בּוּדְהָאצעדים של '."

במשך שלוש השנים הבאות, היא החלה לשקול ברצינות את הסמכה לנזירה. היא השתתפה בריטריט טירונים, שם גילחה את ראשה ולבשה גלימות. היא פשטה את אורח חייה ומסרה דברים שלא הייתה צריכה, כולל הספרים שלה.

כשהיא סיפרה להוריה, שניהם חושבים חופשיים, ולאחותה, נוצרייה, על כוונתה, הם היו עצובים.

היא מספרת: "אמא שלי בכתה ושאלה אם היא עשתה משהו רע. אמרתי לה, בגלל שהיא גידלה אותי היטב רציתי לחיות חיי סגולה".

עם זאת, ביקור של שבועיים במנזר Sravasti בשנת 2010 כדי לבדוק נזיר החיים העמידו את התוכניות שלה.

היא הייתה המומה לגלות את זה בין לבין מדיטציה במפגשים, חייהם של הנזירים התבססו בעבודת קודש של ניתוק שירותים, הזזת בולי עץ והכלים כחלק משירות הקהילה.

היא מסבירה: "הבנתי את זה נזיר החיים לא היו עניין של זמן לתרגול הרוחני שלך. במקום זאת, אתה לומד לשים את הקהילה במקום הראשון, ולעשות דברים שאולי לא נהנים מהם כי הם מועילים לאחרים.

"זה היה אתגר אמיתי למוח המרוכז בעצמי שלי שרגיל לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה."

מבולבל לגביה שאיפה, היא חזרה לסינגפור וקברה את עצמה בעבודה.

היא הועברה לחטיבה לקביעת מדיניות, שהיתה תחרותית יותר, והיא מצאה את הדחף שלה להגיע לחידוש פני השטח. ואז ב-2012, בזמן ששימשה כעוזרת של נכבד צ'ודרון, המנזר של מנזר סרוואסטי, בנסיגה באינדונזיה, היא ראתה שוב כיצד מוחה מוצף בשליליות.

למשל, היא קינאה בחברה לשעבר של החבר שלה דאז, שאותה היא אפילו לא הכירה.

לעומת זאת, היא ראתה כיצד המנזר תמיד שמחה ושווה ללא קשר למצב, "הפרי של עשרות שנים של תרגול רוחני בתור נזיר".

היא עזבה את עבודתה לפני שנתיים ועברה למנזר בוושינגטון, שם, בברכת משפחתה, הוסמך.

הוריה ביקרו אותה פעם אחת והיא משוחחת איתם בסקייפ פעם בשבועיים. אבא, 62, הוא מרצה להנדסת מכונות ואילו אמא, גם היא בת 62, היא מנהלת מינהלית בדימוס. אחותה, בת 28, היא מהנדסת כימיה.

בין תפקידיה העיקריים במנזר הם עריכה והעלאת תורות וידאו יומיות ליוטיוב.

היא גם מבלה כמה שעות אחר הצהריים ביער מדי שבוע בעבודות מניעת שריפות וכריתת עצים מתים וענפים, פעילות שלקח לה "זמן מה להתרגל אליה", אבל עכשיו היא נהנית ממנה.

היא מרגישה שהתואר שלה באנגלית לא הלך לפח.

היא אומרת: "זה עוזר לי להעביר את הרעיונות שלי בצורה ברורה כדי שאנשים יבינו ויפיקו תועלת מהם."

"כן, יש ימים שבהם המוח שלי לא מרוצה או מפקפק, אבל אני יודע שזה רק מוח הקוף בעבודה ויש תרופות נגד דהרמה שאפשר ליישם."

היא לא מתחרטת על הדרך שבחרה: "אנשים חושבים נזיר החיים קשים כי אתה צריך לוותר על החופש והנוחות שלך.

"להיפך, זה יכול להיות משחרר כי אני לא צריך להבין איך לעשות את השיער שלי, מה ללבוש, לאכול או לקנות.

"זה מפנה לי זמן להתמקד בשינוי המחשבה שלי וללמוד להועיל לאחרים."