קארמה, בלבול ובהירות

ב-2 במאי 2011, רוברט, אחד מהגברים בתוך הדהרמה עבד עם, הואשם ברצח מדרגה ראשונה ובפעולה פלילית מזוינת. רוברט התגורר בהופוויל, עיר אוהלים חסרי בית בסנט לואיס, ולכאורה נקלע לריב עם תושב אחר של הופוויל. הקהילה שלנו הייתה בהלם כששמענו את החדשות.

רוברט הלך מצוין - הוא עבר חורף קר ורטוב מאוד וחי באוהל והתחיל לצלם כמה תמונות נהדרות של הופוויל וסביבתו עם מצלמה שקרול, אחת החברים שלנו, נתנה לו. התמונות היו כל כך טובות שקרול ארגנה לו ארבע תערוכות אמנות בחודשים הקרובים. נראה היה שסוף סוף הדברים מסתכלים על רוברט.

לפתע חייו השתנו, חייו של הקורבן הסתיימו, ועיריית סנט לואיס מתכננת כעת לסגור את המחנה הזה ועוד שני מחנות הומלסים סמוכים. הם מספרים שהמשטרה הוזעקה למחנה הזה כ-90 פעמים בשנה האחרונה. אז בקרוב ישתנו חייהם של כל תושבי שלושת המחנות הללו.

כששמעתי את החדשות יכולתי לבכות. המוח שלי התחיל עם ה"מה אם" ו"אם רק". כעסתי על העיר שרצתה לסגור את המחנות בגלל הנושא הזה. ובכל זאת הבנתי שאם תנאים צדקו, אולי זה הייתי אני או חבר במקומו של רוברט או במקומו של הקורבן.

התחלתי לחשוב על כל הדברים שחברו יחד בחייו של רוברט, בהוריו ובסבו וסבתו, שהובילו לנקודה מסוימת זו בהיסטוריה. חשבתי על חייו של הקורבן ועל כל מה שהוביל לסופם. הרהרתי בנסיבות של כל תושבי הופוויל, של כולנו שמודאגים מהם, ושל האנשים הזועמים שחשים שהאנשים האלה "מקבלים את מה שמגיע להם". מה בדיוק הביא את כולנו לנקודה הזו?

זה כמו שסלע הושלך למים לפני דורות, ולגלים עדיין יש השפעות. ישנם גלים רבים - לא רק אחד או שניים לאדם אלא מאות ואלפים לאדם. הם יוצרים אותנו שנמצאים בכל רגע מסוים. הסלע הזה שרק עכשיו נפל למים בהתזה ענקית - בכמה דורות הגל הזה יגע? האם מישהו לא ייוולד בגלל שהומלס מאבד את ביתו (אוהל) וקופא למוות?

או אולי יהיו השפעות טובות. אולי המהלך יגרום לאדם אחד או שניים לפנות ולמצוא פתרון טוב יותר. אנחנו באמת לא יודעים, נכון?

אני תמיד מופתע שבכלא פורצים יותר מריבות בחצר באביב מאשר בכל תקופות אחרות בשנה. אני חושב, "וואו זה יפה בחוץ. למה שתרצה להילחם עכשיו?" אבל אולי זה התסכול מכך שזה כל כך יפה ולהיות תקוע במקום כל כך מכוער שגורם ל כעס.

כולנו שמענו שהחופש באמת מגיע מבפנים. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לחפש אותו מבחוץ. "אם רק" או "אם רק לא." הרגשות שלנו נוסעים ברכבת הסבל הזו. הלכתי לשם מיד לאחר ששמעתי את החדשות - "אוי לא רוברט," בכיתי מבפנים.

עם זאת, הרגע הזה הוא בדיוק מה שהרגע הזה הוא. אנחנו לא יכולים לראות את העבר או את העתיד. אנחנו לא יודעים לאן זה הולך וכל הדברים שיקרו בעקבות זה בעתיד. זה פשוט כך, ואנחנו פשוט מתמודדים עם זה עכשיו. קשה בלי שיפוטים. קשה להפוך מישהו לרע ואחר לטוב. אבל זה באמת אני - הגלים שלי לעתיד וגלים מהעבר ושיפוטים, רגשות וכו'. מה שאני עושה ברגע זה ממש יכול להביא שלום או סבל. האם אני יכול לעמוד בזה?

אינדיאני אמר לי פעם בשפת האם שלו "אל תיפול מהסוס שלך." איזה ביטוי זן נהדר. האם אני יכול להישאר על שלי?