התקשרות לזהות אישית

• התקשרות לזהות שלנו
• החשיבות של שינוי הסביבה שלנו
• איך להיות במקום חדש עם אנשים שונים נותן לנו הזדמנות לשנות את הדפוסים הרגילים שלנו

שמונה הסכנות 17: המבול של התקשרות, חלק 3 (להורדה)

סוחפת אותנו בשטף הקיום המחזורי שקשה כל כך לחצות,
אנחנו מותנים על ידי הרוחות המניעות של קארמה.
אנו מושלכים בגלי לידה, הזדקנות, מחלה ומוות:
המבול של התקשרות- נא להגן עלינו מפני הסכנה הזו!

אוקיי, אז דיברנו על התקשרות ומבקש מטארה בבקשה להגן עלינו מהפחד הזה. מהסכנה הזאת.

והבוקר ישע ואני דיברנו על צורה אחת של התקשרות-כשאנחנו מתחברים למי שאנחנו חושבים שאנחנו. אתה יודע? אנחנו גדלים בסביבה מסוימת, או שאנחנו חיים בסביבה מסוימת, במשך זמן רב ואנחנו מפתחים זהות שלמה של מי שאנחנו, ואנחנו אף פעם לא מפקפקים בזה עד שאנחנו הולכים לסביבה אחרת ואז אנחנו לא יודעים מי אנחנו עוד. כי אנשים מתייחסים אלינו אחרת, והכללים שונים, ואנחנו שונים, והכל שונה, ואנחנו מרגישים כמו, "מי אני?" כן? אני רואה כאן הרבה ראשים מהנהנים. [צחוק]

אז זה בעצם... אני חושב שזה משהו שהוא מאוד חיוני בתרגול הדהרמה. ובגלל זה פנימה 37 התרגולים של בודהיסטוות, אחד הפסוקים המוקדמים מייעץ לנו "לעזוב את מולדתנו". אז "המולדת שלנו" מתייחס למעשה - פנימית - לתפיסות שלנו לגבי מי אנחנו ולתגובות הדפוסיות והתגובות הרגשיות הרגילות שלנו. אבל קשה לשנות את אלה כשאנחנו באותה סביבה שתמיד תנאים אותנו באותו אופן. אם נלך לסביבה חדשה עם התניה שונה, יש הרבה מקום להפוך לאדם אחר. אבל זה גם יכול להיות קצת מטריד.

אז זה בעצם די נחמד, כי זה מאפשר לנו להתנסות בדרכי הוויה שונות. כי כשאנחנו בסביבה הישנה שלנו - במיוחד עם משפחה וחברים ותיקים - כולנו מכירים את הכפתורים אחד של השני. כולנו יודעים מה לעשות כדי לרצות מישהו, ומה לעשות כדי לכעוס אותו. ואנחנו פשוט משחקים את אותן הדרמות שוב ושוב, לא? ולעיתים קרובות עושים את אותן טעויות שוב ושוב, ואנחנו תוהים למה אנחנו כל כך אומללים.

כשאתה הולך לסביבה אחרת, ואנשים מתייחסים אליך אחרת, אז יש מקום לא לעשות את אותם דברים ישנים. ולא רק לקבל את אותם רגשות ישנים בתגובה לאותם גירויים ישנים. אבל לחשוב באמת, אתה יודע, "אוקיי, מישהו אמר את זה. ובכן, מה זה באמת אומר?" במילים אחרות, יש מקום לשקול באמת את המצב ולשנות את התגובה שלנו אליו.

אז זה מה שאנחנו מנסים לעשות בתרגול הדהרמה, זה לשנות את התגובות הפנימיות שלנו לאותם דברים ישנים. אז סביבה אחרת נותנת לנו לעתים קרובות את המרחב הזה לעשות את זה.

כי גם העניין הוא שמצבים מסוימים... כמו אנשים שמבקרים אותנו, בסדר? אנחנו הולכים למצוא אותם בכל מקום שנלך. זה בלתי אפשרי. אנשים שמטרידים אותנו, אנחנו הולכים למצוא אותם בכל מקום שנלך. למה? כי יש לנו את הזרעים של כעס, תסיסה, רוגז וכדומה, במוחנו שלנו. אז בכל מקום שנלך, אנחנו הולכים לראות את האנשים האלה. ימין? אבל, לפעמים ללכת למקום אחר נותן לך את המרחב הפנימי להגיב אליהם אחרת, כי אתה רואה שהתגובות הישנות שלך הן כמו כלא. ואנחנו תקועים בתגובות הישנות שלנו והן מאמללות אותנו.

זכור לפני זמן מה נתתי הרצאה שלמה על איך אנחנו חופרים לעצמנו בורות. החור הוא הזהות העצמית שלנו. ואנחנו מרהטים את החורים שלנו עם "אני אוהב את זה ואני לא אוהב את זה. ותתייחס אליי ככה ואל תתייחס אליי ככה. ואתה יכול לדבר איתי על זה, אבל אתה לא יכול לדבר איתי על זה. אתה יכול לשאול אותי על זה, אבל אתה לא יכול לחקור אותי על זה." עם כל הכללים שלנו, אתה יודע, החור המעוטר והיפה הזה. ואז אנחנו יושבים בו ומרגישים, "אוי, אני כל כך מרותק שאני לא יכול לצאת, אני תקוע. זה כל כך נורא" אבל מי חפר את הבור ומי עיטר אותו? עשינו.

אז אנחנו מנסים לצאת מהחורים שלנו ולראות שיש עולם שלם מסביב ואנחנו לא צריכים להישאר בחורים שלנו ואנחנו לא צריכים לקשט אותם.

אני באמת חושב שאנחנו צריכים לעשות כמה מערכונים מתישהו על החורים שלנו.