התגברות על פחד ודעות קדומות

• בהתחשב בדברים מהם אנו חוששים
• הרחבת המבט שלנו על אלה שאנו עשויים לפחד מהם
• שינוי התדמית של מי שאנחנו חושבים שהוא אחר
• טיפוח חמלה בלב פתוח כלפי כולם

נתחיל עם המוטיבציה שלנו. כנראה שלכולנו יש פחדים מסוימים בתוכנו. פחדים מיצורים אחרים, פחדים ממצבים שונים. אבל במיוחד כשאנחנו מפחדים מיצורים אחרים, או מאנשים אחרים, אם אנחנו מסתכלים זה בגלל שיש תמונה במוחנו של איך הם. זו תמונה מאוד מוצקה. אנחנו רואים אותם בצורה מאוד חד מימדית, לא כאנשים שלמים עם רגשות והיבטים רבים ושונים של חייהם וכו'. בגלל שאנחנו רואים אותם בצורה החד מימדית הזאת אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפור עליהם, ואז אנחנו די מפחדים.

זה מאוד מועיל כאן להרחיב את דעתנו ולראות שכל דימוי שרקמנו על מישהו הוא לא המכלול של מי שהוא האדם הזה. כולם מאוד רב מימדיים. ובתוך זה, לראות שתהיה דרך איכשהו להתחבר עם כולם. אם אנחנו יכולים לראות אותם בצורה רב-ממדית – וגם אנחנו רואים את עצמנו כך – נוכל למצוא נקודות מגע, נקודות משותף, נקודות עניין, דרך כלשהי שבה נוכל לתקשר איתם.

כשאנחנו רואים את זה, אנחנו משנים את הדימוי שלנו של מי שאנחנו חושבים שהם, וגם כשאנחנו משנים את הדימוי שלנו של מי שאנחנו חושבים שאנחנו (כי זה תורם גם לפחד), ואז כשאנחנו רואים אנחנו יכולים לגעת בבסיס עם כולם , זה נותן לנו הרבה יותר ביטחון להיות מסוגלים לעבור את החיים עם פחות פחד, פחות חרדה, והרבה יותר עניין וסקרנות לגבי אנשים אחרים. השקפה שונה זו על אחרים גם פותחת את הדלת לראות אותם כיצורים חיים תקועים בקיום מחזורי תחת כוחם של ייסורים ו קארמה, ולראות בהם גם יצורים שתרמו לרווחתנו בזמן כלשהו בעבר. אז גם זה פותח את הדלת לראות אותם בצורה אחרת: להרגיש מחוברים אליהם יותר, אפילו עד כדי כך שאנחנו לא יכולים לחשוב על לפעול לרווחתם, בהתחשב בכך שהיה לנו המזל לפגוש את הדהרמה .

בואו נטפח גישה פתוחה של חמלה כלפי כולם, ונזכה לזה bodhicitta מוטיבציה ביחס לכולם, והשתמש בזה כמוטיבציה שלנו לחלוק יחד את הדהרמה הערב.

חשבתי על המוטיבציה הזו רק קצת. חשבתי על זה כי צפיתי בסרטון (שלחתי את הקישור לכולכם) על שרלוטסוויל, והאישה הצעירה הזו שאמיצה להפליא מראיינת כמה מהעליונות הלבנים הניאו-נאצים האלה, ומתבוננת במוחי. זה כאילו יש לי תצוגה של איך הם (נראים). יש להם מראה פיזי מסוים: גדול, זקן, כובע בייסבול, עיניים בוהקות וחמושים. התמונה שלי. ולראות איך למוח יש את התמונה הפיזית הזו שלהם, ואז מיד זה כאילו אני יודע הכל על האדם הזה. הם ככה והם ככה וזה ככה. ואני מפחד מהם כי הם לא נשלטים. הם חמושים והם חסרי שליטה, ואין לי כוח. כל זה עולה כמו הבזק. אני לא יודע מה איתך כשאתה חושב עליהם, אבל זה מה שקורה לי. ואז לראות את עצמי גם בצורה מסוימת. זה כאילו, אני לא קרוב לגודל שלהם. הם מנצחים אוטומטית. הם יכולים לצעוק עליי, הם יכולים לעשות הכל, אז התחושה הזו של חוסר אונים מגיעה. ואז, עם זה, פחד. ולראות איך כל זה פשוט קיים במוחי שלי, מתחיל בדמיון איך הם נראים ואז מי הם ואיך הם ומי אני ואיך אני, ואז הקשר מוקפא בצורה הזו.

אנחנו עושים את זה עם כולם. אנחנו יכולים לחיות גם עם מישהו, ויש לנו דימוי של מי הם, ואנחנו תמיד ניגשים אליו ככה, וכך תמיד מסתבר שזו הדרך שבה אנחנו ניגשים אליו כי זה כל מה שאנחנו יכולים לדמיין.

זה המקום שבו אני מוצא שדהרמה עוזרת מאוד במונחים של "טוב, האדם הזה לא תמיד נראה ככה." פעם הם היו תינוקות קטנים. או ילדים קטנים וחמודים. או בחיים קודמים אולי הם היו חרקים או חתלתולים או מי יודע מה. הם לא תמיד היו כאלה. ואז גם, לא רק לשחרר את התפיסה שלי כלפיהם, אלא גם לשחרר את התפיסה שלי לגבי עצמי.

ואני חושב שזה המקום יוגה אלוהות נכנס. אם אני מדמיין את עצמי מתמוסס לריק ומופיע כאל, אם אני ימנטקה יש לי הרבה יותר ביטחון עצמי. או אפילו צ'נרזיג - צ'נרזיג השלווה. כי אתה יודע א בודהא הוא לא הולך לפחד מאיזה עליונות לבנה.

כאן אתה רואה שאתה יכול להסתכל על האדם הזה בצורה אחרת לגמרי, ולראות את עצמך במערכת יחסים אחרת לגמרי איתו, ואז אתה יכול לראות שיש דרך להתייחס אליו, ושהם לא קריקטורות חד-ממדיות. , אבל הם בני אדם עם רגשות שמאחוריהם התניה מסוימת, ושמוחם תקוע באופן טרגי במצב סבל מאוד.

רק טיפה קטנה למחשבה, למקרה שיש אנשים שאתה מפחד מהם, או אנשים שאתה מגיב אליהם באופן מיידי.

הרבה מצבים שונים אני רואה איך זה מגיע. פעם אחת כשדיברתי באוניברסיטת מרקט, דיברתי בכיתה. תלמיד אחד נכנס: גבוה, שיער בלונדיני, עיניים כחולות, חולצת פסים, הליכה עם ביטחון עצמי... אתה יודע איך הם הולכים, בביטחון. שב, שילבה רגל אחת על השנייה... ומיד, רק לפי איך שהוא נראה והדרך שהוא נכנס פנימה הלכתי, "אלוהים, איזה ילד עשיר מפונק שחושב שהוא בפסגת העולם, ולא ירצה להקשיב לכל דבר." פשוט הסתכלתי עליו ומיד ידעתי עליו הכל. וחשבתי, "אוי אלוהים, אני חייב לשאת הרצאה בכיתה הזו והילד הזה יסתכל עליי כל הזמן כי הוא פשוט כל כך מתנשא, מלא בעצמו." ראיתי אותו 10 שניות, אולי.

זה פשוט מעניין. אני לא יודע אם המוח שלך עושה את זה. דעתו של מישהו אחר? מגבש דעות מיידיות. וככה זה הולך להיות. ואז לצפות…. כשנשאתי את ההרצאה שלו גוּף השפה השתנתה והוא התחיל להתעניין בשיחה. חשבתי שהוא פשוט ישב שם אחורה עם רגליו שלובות, נשען על הכיסא שלו [עושה פרצוף]. אבל הוא בעצם הקשיב למשהו והתעניין. הרס לחלוטין את התמונה החד-ממדית שלי של מי היה הילד הזה.

אני חושב שכמה מכם שמעו אותי מספר את הסיפור של כשנכנסתי לסן קוונטין ונשאתי הרצאה שם, ואיזה ילד צעיר... האסירים אומרים שהצעירים הם הגרועים ביותר כי הם הולכים לצאת החוצה אז הם פשוט [שליליים]. אז משום מה הוא הגיע לשיחה, כנראה רק כדי שיהיה לו מה לעשות כדי לצאת מהתא שלו. אז הוא נכנס, אתה יודע איך הם הולכים עם הצעד הזה... חבר הכנופיה צועד. נכנס, התיישב, [זרועות שלובות, זועף פנים]. ממש לפני שנשאתי את ההרצאה: "אוקיי קרקר, מה יש לך להגיד?" זה מה שאני קורא לתוך כל העניין. ושוב, נתתי את ההרצאה הזו ולאט לאט את כולו גוּף השפה השתנתה. אז מהחלון יצאה המבט החד-ממדי הקבוע שלי של מי שחשבתי שהוא בהחלט.

זה מאוד מעניין לראות את זה בראש שלך ולראות באמת איך הדעות הקדומות האלה עולות, והן דעות קדומות, לא? העליונות הלבנים הם לא היחידים שיש להם דעות קדומות. גם לי יש דעות קדומות נגדם. אבל דעה קדומה היא דעה קדומה, לא? לא משנה. כי זה פשוט גורם לך לתקשר עם מישהו. אז מעניין לראות איך המוח יוצר דברים מהסוג הזה, ואז איך אנחנו מאמינים בהם כל כך ומגבילים את עצמנו על סמך סוגים קדומים כאלה. ואיך רק מנסים לראות את האדם האחר בצורה אחרת, לראות את עצמנו בצורה אחרת, אז נוכל למצוא – במוחנו שלנו – את המרחב לתקשר איתו. יכול להיות שיש הרבה מקום לתקשר איתם. אנחנו לא יכולים לראות את זה כי שמנו עליהם את התמונה הזו. ועל עצמנו.

זה בערך מה שתרגול הדהרמה, חלק אחד של תרגול הדהרמה, הוא לקיחת כל ההשלכות השווא האלה שיש לנו על אנשים אחרים ושיש לנו על עצמנו, ובמיוחד בתקופה הזו שבה כל כך הרבה קורה במדינה, כל כך קל לפתח תמונות מאוד מקובעות שאין להן שום קשר למציאות.

אתה יכול גם לראות בדרך זו כיצד כאשר אנו מפתחים דימוי מסוים של עצמנו כיצור מאוד חד מימדי: "אני כזה. אני לא יכול לעשות את זה." אז איך אנחנו גם מגבילים את עצמנו ואנחנו לא מנסים לעשות דברים בצורה אחרת כי כבר אמרנו לעצמנו שאנחנו לא יכולים.

אלו הם סוגי הדברים שבאמת מפריעים לנו להתקדם מבחינה רוחנית. יש לנו מוחות מאוד נוקשים. מאוד נוקשה, דרך החשיבה שלנו.