חתיכה גדולה
חתיכה גדולה
אלברט ראמוס 
שירה בכלא 
פבואר 27, 2016 
למה זה שאנחנו תמיד מרגישים כאילו
אנחנו תמיד מקבלים את הקצה הקצר של המקל?
זה נראה כאילו כל השאר
יש את זה יותר טוב.
הם מקבלים את המכונית המפוארת,
לזכות בלוטו,
לקבל את חתיכת העוגה הגדולה. . .
לאחרונה באולם הצ'או עמדתי בתור לארוחת צהריים.
מישהו בכיסא גלגלים התקרב
ואמרתי לו לדלג לפני.
הם הודו לי ואני הגבתי, "אתה מוזמן".
שמתי לב שלכולם נראה שיש ענק,
חתיכת עוגת שוקולד אוורירית, כהה ודקדנטית.
ואמרתי לעצמי, "עכשיו תראה כמה קטן
הקטע שלי יהיה."
איזו ציפייה אופטימית הייתה לי!
ובאמת, נראה היה שהקטע שלי היה
נפסקו, נרמסו והושמטו ממנו
בניין בן עשר קומות.
בדיוק המזל שלי! כשהלכתי לשולחן
אמרתי לעצמי, "קח את זה בקלות. לא מתלונן על מה
אתה אמור להתרחק?"
האם שביעות רצון היא לא חומר תזונתי עשיר מספיק כדי לרסן
הרצון החולף הזה?
האם אני מעדיף חתיכת עוגה קטנה ומתפוררת
עם שתי רגליים מסוגלות ללכת ולרוץ לבד?
או שהייתי מעדיף פרוסת עוגה כבדה מדי
יד אחת, נופל מכל צידי המגש,
ולהיות מרותק לכיסא גלגלים עם רגל אחת?
באותו הרגע הוסר החבילה להתלונן.
הרצון המתפורר נזנח.
יש טעם הרבה יותר עשיר מעוגת שוקולד.
A אושר שאין לו דלתות לששת החושים המטעים.
זה חזון שמבין
שמונת הדאגות היומיומיות.
צוף טעים משלושת התכשיטים היקרים
שבדרכו אפשר ללכת
עם שתי רגליים או לא.
אלברט ראמוס
אלברט ג'רום ראמוס נולד וגדל בסן אנטוניו, טקסס. הוא כלוא מאז 2005 וכרגע רשום לתוכנית שר השדה של צפון קרוליינה. עם סיום הלימודים הוא מתכנן להתחיל תוכניות המסייעות לאנשים כלואים עם בעיות נפשיות, תלות בסמים, וכאלה שנאבקים מטראומות ילדות. הוא המחבר של ספר הילדים גאווין מגלה את סוד האושר.
