אין יותר תוויות

לאחרונה הגעתי למסקנה המחושבת ולהחלטה לא לתייג את עצמי יותר. אני לא אראה את עצמי עוד כחבר בעדה דתית מסוימת או בפילוסופיה דתית מסוימת או אפילו אראה את עצמי כלא דתי או אתאיסט. יש לי את מה שאני מאמין שהוא האמת - האמת שלי - האמת כפי שאני רואה אותה. אם מישהו רוצה לתייג אותי "בודהיסט" כי אני מדיטציה ולחיות לפי חמש מצוות מונחות, זו התווית שלהם. אם הם רוצים לקרוא לי "אתאיסט" כי אני לא מאמין בהתערבות אלוהית, בריאתנות, באלוהותו של ישו או כל אחד מהמושגים הבסיסיים של הדתות האברהמיות, "אתאיסט" הוא התווית שלהם, לא שלי. האם אני מאמין במושג של אלוהים יודע כל שהוא יודע כל ורואה כל? ברור שלא. האם אני מאמין בדוגמות, בטקסים ובשיטות ההדרה השונות של דתות מאורגנות? לא. אז למה צריך לתייג אותי? אני לא צריך.

למרות שאני לא מאמין בדת מאורגנת, אני כן מאמין ברוחניות האנושית. יש אנרגיה בלתי מוסברת בחיינו שסומנה בשם הנשמה, הרוח, הרוחניות או כל דבר אחר. אני חושב שדת מאורגנת נובעת מזה כדרך לנסות להסביר את זה.

אף על פי כן, הדהרמה הציע לי הסבר חלופי של מהי האנרגיה הזו והראה לי פילוסופיה אחרת. הדהרמה היא הקרובה ביותר שכתבים דתיים כלשהם הגיעו אי פעם להתאים לאופן שבו אני מרגיש בפנים. לא, אני לא מאמין ברוב הטקס (למרות שהוא שם כייצוג של דברים) או בדוגמה הדתית. אבל המושגים של ארעיות והמטרה של טוב לב הם שניים מהדברים שמתאימים לי כמו כפפה ליד. בגלל הדהרמה, מדיטציה, והתבוננות פנימה, המוח שלי ותהליכי החשיבה שלי השתנו. אולי גם אני התבגרתי? ואז שוב, אולי הדהרמה, המודעות העצמית ו מדיטציה היו הסיבות שהתבגרתי.

מתוך הדברים הרבים שדהרמה הראתה לי, שניים שחשובים במיוחד הם פרספקטיבה וארעיות. אני חושב ומרגיש הרבה אחרת מבעבר. נקודת המבט שלי השתנתה באופן קיצוני לטובה, וההבנה שלי לגבי ארעיות משפיעה על חיי היומיום. אף פעם לא טענתי שאני בודהיסט מלא וקשה, אבל אני חסיד לפילוסופיה הבודהיסטית. זה שינה את חיי. אני אומר לאנשים לא לתייג אותי כבודהיסט, אלא לקרוא לי גבר. אני לא תווית; אי אפשר באמת לתייג אותי. אבל אני גבר, לפחות בחיים האלה. ואני מתכוון להיות אדם טוב, אדם טוב, למשך שארית שהותי בגלגול הזה. הדהרמה עזרה לי להיות מסוגל להיות מי ומה שאני באמת: אדם שאכפת לו מדברים רבים ומתכוון לעזור לאחרים.