מתאמנים בריטריט קבוצתי

• בזמן נסיגה קבוצתית, הקבוצה מתפקדת כקהילה
• כל אדם בקבוצה חשוב לקהילה
• תחושת הקהילה יכולה לתת הרבה כוח ותמיכה לתרגול

Green Tara Retreat 002: Community Retreat (להורדה)

דבר אחד שטוב להבין כשאנחנו עושים נסיגה הוא שאנחנו לא רק הקבוצה המגוונת הזו של אנשים שעושים את הדברים שלנו, אלא אנחנו מתפקדים מאוד כקהילה. אנחנו מגיעים לריטריט מתוך מחשבה לתת תמיכה לאנשים האחרים שנמצאים בנסיגה וגם לקבל חיזוק מהתמיכה שלהם. אחד הדברים היפים בלעשות ריטריט בקבוצה הוא שזה הופך להיות קל מאוד לשמור על שלך מדיטציה לוח זמנים.

לבד, אם אתה בבקתה לבד והאזעקה מצלצלת בבוקר, אתה חושב, "טוב, אני אשן עוד קצת. זה לא ישנה." אבל כשאתה עושה ריטריט קבוצתי, כולם קמים אז אתה לא צריך לחשוב על זה. אתה קם כי אתה יודע שתחסר לך באולם ושאתה חלק מהאנרגיה הקבוצתית הזו של כולנו שעושים את זה ביחד. זה ממש עוזר לך. אתה פשוט שומע את הפעמון ויודע שכולם הולכים לעשות סשן, או שכולם הולכים ללמוד, או שכולם אוכלים, אז אתה פשוט עוקב אחריו. אתה לא צריך לחשוב על "נו, מה בא לי לעשות?" כי זו באמת בעיה גדולה.

לחשוב על "מה בא לי לעשות" לפעמים יכול באמת להכניס אותנו לצרות. רוב חיינו חשבנו, "מה בא לי לעשות?" או שאנחנו משוחחים עם חבר, או מסתבכים בהסחת דעת, או כל דבר אחר. ברגע שאנחנו חושבים, "ובכן, מתחשק לי ללכת ל מדיטציה מוֹשָׁב?" אז המוח שלנו הולך להמציא הרבה סיבות למה לא. בעוד שאם רק נשים את כל השאלה הזו בצד (כי זה לא הכרחי כשיש לנו לוח זמנים קבוצתי) של מה שמתחשק לי לעשות, זה פשוט לא נמצא על הרדאר. כשמגיע הזמן לעשות משהו בזמן נסיגה קבוצתית אנחנו פשוט עושים את זה, אז לוח הזמנים, ה מדיטציה, והכל, הופך להיות מאוד מאוד קל. המכשול הזה של העדפותינו שלנו מצטמצם. זה ממש עוזר לנסיגה.

יש גם את הדבר הזה של להרגיש באמת, "הנוכחות שלי חשובה. מה שאני עושה בנסיגה הזו משפיע על כל השאר. אני לא משפיע רק על עצמי". אם אני מדלג על סשן, או אם אני יושב כאן זז ככה בסשן, או לוחץ על שלי mala חרוזים מאוד חזקים, או שאני פשוט צריך לקום ולעזוב את האולם, דברים כאלה - אז אנחנו מבינים, "חכה רגע! אני לא הפרט היחיד הזה, אבל המעשים שלי משפיעים על האנשים האחרים סביבי".

אז אנחנו מתחילים לשקול את כל זה: זה נותן לנו הרבה כוח לפעמים לעשות דברים שאנחנו לא חושבים שאנחנו יכולים לעשות. זה מאוד עוזר. התמיכה הקבוצתית חשובה. אנחנו נותנים את האנרגיה שלנו ואנחנו מקבלים את התמיכה שלנו.

רוב האנשים יהיו באולם. בשבועיים הראשונים ג'מפל יבשל, ואז קארי שסיימה נסוגה כאן בעבר. היא תבוא ותבשל בערך שבועיים וחצי בערך. אני אעשה נסיגה בבקתה שלי. למרות שלא כולנו נמצאים באולם בכל מפגש, אנחנו עדיין מתפקדים כקבוצה ומה שאנחנו עושים קשור זה בזה עם כל השאר כאן.

תוך כדי נסיגה אנו עשויים להתחיל לחשוב על המחשבות הללו. במיוחד אם אתה באולם, אתה באמת מרגיש את החסד של האנשים במטבח. אלה האנשים שאתה צריך את טוב ליבם מדיטציה על במיוחד. בעוד שהמוח השלילי שלנו אוהב להתלונן: "לא היה מספיק אוכל", "הם לא הכינו את מה שאני אוהב", "האורז לא מבושל מספיק טוב והאטריות מבושלות טוב מדי", ו"הם להשתמש בירקות שאני לא כל כך אוהב ולא היה מספיק מזה", וכן, "ממש הייתי רוצה קינוח מסוג אחר."

המוח שלנו יכול להמשיך ולהמשיך, וזה פשוט מטריד את המוח שלנו. אם נשנה את דעתנו, ונאמר, "וואו! האדם הזה מוותר על ישיבה באולם כדי לבשל לי”. אז אנחנו באמת מרגישים, "הו! אני חייב הרבה לאדם הזה. כעת, זמן הנסיגה שלי נובע מהחביבות של האדם הזה. אז זה ג'מפל, ואחר כך קארי, ואז קתלין שתבשל אחרי זה."

אנחנו מכוונים את דעתנו כדי לראות את האדיבות של כולם בקבוצה. לדוגמה, דאלאס תעבוד במשרד, רק תגיע למפגשי בוקר וערב, למקרה שלא תראה אותה בכל פגישה שם. אבל אתה חושב, "וואו, זה בגלל האדיבות שלה שאני יכול לעשות ריטריט בזמן שהיא עונה לטלפון ולאימיילים", כמו גם הכבוד צ'וניי שדואג כשאנשים כותבים לנו כדי להגיד שהם רוצים להציע לנו מזון. היא כותבת מיד בחזרה ואומרת מה להציע. אז עכשיו יש לנו זמן מדיטציה. זה בגלל שאנשים עושים את המשימות השונות האלה, ולא תמיד אנחנו רואים אותם עושים את המשימות האלה.

באופן דומה, לחלקנו יש מטלות שונות ואנו מנקים דברים שונים כך שכולנו תורמים בדרכנו לטובת הקבוצה כולה. חשוב לראות את הדברים בצורה כזו, לא כמו, "טוב, הייתי צריך לנקות את האסלה השבוע. למה מישהו אחר לא ינקה את זה בשבוע הבא?" ואתה יודע לנקות את האסלה באמת לוקח הרבה זמן! זה לוקח שלוש דקות ומישהו אחר יכול לשאוב את הרצפה וזה לוקח רק שתי דקות, אבל זה רק בגלל שאתה לא רואה ששאיבת אבק את הרצפה לוקחת חמש דקות.

המוח שלנו יכול בקלות להיכנס לדבר הבררן והבררן הזה של, "אה, יש לי יותר מטלות מכל אחד אחר. זה לא הוגן." זרוק את המוח הזה החוצה כי, שוב, אנחנו מתפקדים כקבוצה. לא משנה מה אנחנו עושים זה לעזור לרווחתם של כולם בקבוצה וכל המטלות שאנחנו עושים, בין אם אנשים אחרים מבחינים בהן ובין אם לא מבחינים בהן, הן דרך לצבור טוב קארמה על ידי שירות אנשים: אלה שעושים את הנסיגה. אל תראו בהם מטלות וכנטל, אלא כהזדמנות לשרת והזדמנות ליצור חיובי קארמה. החיובי הזה קארמה זה מה שגורם לנסיגה שלנו להצליח. אנחנו צריכים באמת להחזיק בסוג כזה של מחשבה קבוצתית.